ולמרות האהבה הזו שלהם כולל יכולת צייד מופלאה, אם תשבו מול האגם בגן מאיר בתל אביב שיש בו המון דגים, תראו כמה חתולים שמנים מקומיים מסתובבים, אבל זה לא בגלל שהם שולפים דגים ואת זה הם לא עושים כי הם פשוט לא אוהבים מים. כל מי שיש לו חתול בבית יודע שלהכניס חתול לאמבטיה קשה כמו להכניס פיל לגיגית…

חתולים הינם אוכלי בשר ולא יכולים לשרוד בלעדיו. הם לא יכולים לחיות רק על תזונה צמחית שהם מתקשים לעכל אותה כראוי. ובאשר לטעם שלהם: הם נטולי קולטנים לטעם מתוק וגם לטעם מר.

אוממי הטעם הכי לוהט ולא רק לחתולים?

ממחקרים שנעשו עלה כי הטעם שהכי מושך חתולים הוא אוממי. אם כן מהו בדיוק הטעם הזה, שאצל בני אדם בשונה מחתולים- נטעם אחרת.

מקור המילה אומאמי או אוממי, הוא מיפנית ופירושו: טעים, או כמו שהישראלים אוהבים להתענג בקול רם "אוח… יואואו… יאואו….". מדובר מסתבר בטעם של חומצה גלוטמטית (לא להיבהל…) מדובר על חומצת אמינו המצויה בגבינות, בשר, סויה ועוד מאכלים עתירי חלבון. המלחים שבחומצה זו הם האחראיים על טעם האומאמי. 

האוממי הוא הטעם הכי מבוקש היום במטבחי העולם ושפים ידועים כמו דיוויד צ'אנג והסטון בלומנט'ל מחפשים דרכים חדשות להפיק אותו כדי ליצור ממנו טעמים חדשים ומפתיעים. גם בארץ יש כבר כמה מסעדות שהאוממי מככב בהרבה מנות מבוקשות מאוד בתפריט שלהן.

החומצה הגלוטמית הנה אחת מתוך 21 סוגי חומצות אמינו, אלה שאחראיות לבניית החלבונים. היא מסייעת לחילוף החומרים, מסייעת בניקוי מחנקן עודף, ויש לה תרומה לבריאות המעיים ותפקוד המוח (היא מסייעת ביצירת הזכרונות שלנו). היא מהווה 20% בחלב אם ומשקלה באדם ממוצע הוא 2 ק"ג.

חמוץ מתוק והכל בגלל ד"ר קיקונאה.

החומצה הגלוטמית- זו שגורמת לטעם האוממי, ויש אומרים כי האנושות לא טעמה אומאמי עד ראשית המאה הקודמת והראשון שטעם אותה היה ד"ר קיקונאה איקדה חוקר יפני והוא גם שנתן לה את שמה. 

מסתבר שכבר בימי קדם טבחים יצרו אומאמי אבל לא קראו לו ככה. למשל- אחד מהרטבים הרומיים הכי מפורסמים היה הגארום והוא מורכב ממעי דג שהושרה במלח למשך כמה חודשים (סליחה על התיאור המחריד…).

אז אם כבר מדברים על הטעם הזה צריך לומר שהוא כנראה ערבוב של מלוח ומתוק ואצל היפנים במטבח זה הדאשי (מרק שעשוי מאבקת דגים). אצל האיטלקים גם הפרמזן עושה את זה ומעצים טעמים של מאכלים. בצרפת עושים שימוש ביינות כדי ליצור ארומה של אוממי למשל עם גבינת רוקפור. באנגליה כבר מאות שנים מתבלים המון מנות במטבח עם רוטב ווסטרשייר חמוץ- חריף והרי זהו האוממי. בגרמניה מבשלים עם בירה ומשלימים כל לחמניה עם נקניקייה בכרוב כבוש. באזור המגרב במרוקו מקפיצים טעמי מנות בלימונים כבושים ובלבנון וסוריה מתים על יוגורט חמצמץ. 

בתאיילנד האוממי שלהם הוא רוטב מדגי אנשובי מיושנים, בקוריאה זה ירקות וכרוב עם פלפל צ'ילי ועוד תבלינים. בסין הקונספט הוא שעועית שחורה וביפן מייצרים רטבים על בסיס סויה ומרקי מיסו.

לכל טעמי האומאמי בעולם יש מכנה משותף אחד- תסיסה. מה שהיא מייצרת זה את אותה חומצה גלוטמית וגלוטומט. חשוב גם להזכיר שפטריות שמפניון ושיטאקי אוהבות מאוד סוכר ופחמימות ויש להן תכולת חומצה שמייצרת במהירות את טעם האומאמי. 

ואי אפשר שלא להבליט את טעם האוממי שבגבינת הפרמזן אשר טעמה משתבח עם זמן היישון שלה, ובמקרה של גבינה כחולה זהו העובש החודר את העורקים שלה ומייצר את האוממי. 

ובאשר לחתולים- אל תנסו לתת להם גבינה כחולה וגם לא תבלין פיצה, למרות שהם מקפיצים את טעם האוממי- זה לא בריא להם.