מרבית התיקים הפליליים מסתיימים כיום בהסדר טיעון המכונה בשפת העם "עסקת טיעון". למעשה, הסדרי הטיעון הפכו בישראל, במיוחד בעשורים האחרונים, להליך עוקף בית משפט. הדבר נובע מכך, שבבחינת הסיכויים והסיכונים בהליכה למשפט, לא ניתן לדעת מה תהא הכרעת השופט (או השופטים), אולם לנוכח הנתונים המלמדים כי מרבית מהנאשמים מורשעים, די ברור כי הסיכונים בהליך פלילי גבוהים יותר מאשר הסיכויים.

בהסדר טיעון מגיעים התביעה והנאשם להסכמה, לפיה בתמורה להודאתו של הנאשם בכתב אישום מתוקן, התביעה מוותרת על חלק מסעיפי האישום המיוחסים לנאשם או מוכנה להקל בעונש שתבקש שבית המשפט יטיל על הנאשם. בתמורה לכך שהנאשם מוכן להודות באשמה, הוא מקבל על פי רוב עונש קל יותר מזה שהיה נגזר עליו ללא העסקה, אם היה מנהל משפט הוכחות ממושך, שמעמיס על הלחץ הקיים על בתי המשפט ומעמיס גם על קופת אוצר המדינה (הבאת עדים, זימון מומחים וזמן שיפוט יקר). יתר על כן, בחלק מהמקרים כוללת עסקת הטיעון, בין היתר, גם תיקון כתב האישום ושינוי הסעיפים לסעיפי אישום חמורים פחות.

יחד עם זאת, יש להביא בחשבון כי פעמים רבות מסתיים ההליך בהודאה של הנאשם, אשר באה בעקבות שיחה עם התביעה, אף מבלי שנכרת הסכם מפורש. כך, במקרים רבים, מודיע תובע לנאשם שאם יודה ויורשע, התביעה תבקש עונש מאסר על תנאי וקנס בלבד. אין מדובר בהסדר. הנאשם לא התחייב לדבר, אף אם לבסוף הוא מודה על סמך הבטחת התובע. לעתים, אין בהבטחה אף משום הקלה. שכן בכל מקרה העונש הצפוי לא היה חורג מעונש זה. למרות האמור, מדובר בסוגים שונים של עסקאות המתנהלות בין התביעה לבין נאשמים, אשר מיועדות לפשט הליכים.

ברוב המקרים הסדר הטיעון מיועד לקצר את ההליכים ולאפשר לסיים את ההתדיינות בתיק מסוים, כאשר כל אחד מהצדדים, הנאשם והתביעה, מגיעים לקצת פחות ממה שציפו מלכתחילה, אילו היה התיק מתנהל על פי ההליכים הרגילים, שמיעת ראיות ודיון מתיש בבית המשפט. על כן, אחד היתרונות הבולטים של הסדרי טיעון הוא, שניתן להבטיח ענישה ללא הצורך לעבור הליך של משפט ארוך ומייגע.

בעיני המתבונן

איכותה של עסקת טיעון, ככל עסקה אחרת, נמדדת באופן סובייקטיבי בעיני המתבונן. על כן קשה לצפות מתובעים ומסניגורים שיראו אותה תמיד עין בעין. מכאן יסוד הפשרה שבעסקאות הטיעון ולא זו בלבד, אלא שמטבע הדברים, מה שנראה בעיני התובע כטוב, ייראה פחות טוב בעיני הסניגור, ומה שנראה הוגן בעיני הסניגור, נראה הרבה פחות הוגן עבור התובע.

נראה, כי התרומה הגדולה של עסקאות טיעון הינה בקיצור הליכי משפט, לאחר שבתי המשפט קורסים מרוב עומס ועדיף על כן לבצע צדק מקורב, מאשר להשהות את ההליכים, לגרום לנאשמים (אשר כידוע הם זכאים עד הוכחת אשמתם ופסיקת דינם) עינוי דין ממושך ולהותיר רבים מאלה האשמים בדין ללא משפט, בין אם הם משוחררים בערבות ובין אם הם עצורים זמן ממושך עד תום ההליכים במשפטם, שלא בהכרח יובילו להרשעה. בשני המקרים ההפסד הוא של המדינה.

למעשה, הסדרי טיעון המובילים להודיה בטרם שמיעת הוכחות חוסכים בין כ-80% לכ-90% מזמן העבודה של התביעה. זאת מכיוון שעיקר עבודת התביעה בתיק בו מוגש כתב אישום, מתבצעת לאחר ההקראה, בעוד שהכנת כתב האישום ויום ההקראה תופסים חלק קטן יחסית מן העבודה. יצוין, כי החיסכון בזמן העבודה השיפוטי עקב הסדרים הוא גדול הרבה יותר. לפיכך, בזמן בו מנוהל תיק אחד בהליך מלא, יכול התובע לטפל בכחמישה עד עשרה תיקים בהיקף דומה אם אלו יסתיימו בהסדר טיעון. מכאן שהאינטרס הציבורי והמדינתי, מחייב לכרות עסקאות טיעון, אם לא כגישה אידיאלית, לפחות כפשרה הכרחית.

עסקאות הטיעון שנויים במחלוקת

יחד עם זאת, למרות היתרונות, עסקאות הטיעון שנויים במחלוקת. יש הטוענים כנגדם כי הם פוגעים בזכויות יסוד של הנאשמים. אחרים טוענים כי לעתים, במיוחד כשיש פרקליט ברמה גבוהה, עלולה עסקת הטיעון למנוע את העונש הראוי מהעבריין, בתמורה לענישה סמלית, אשר כלל אינה הולמת את המעשה שבגינו הואשם. יש הטוענים כי בשל חוסר ניסיון ותמימות, מעדיפים נאשמים רבים החפים מפשע, לחתום על עסקת טיעון, ובכך להבטיח עצמם מענישה כבדה בבית המשפט, על אף שלא עשו דבר, אלא שאין ביכולתם להתמודד עם מערכת האכיפה והמערכת המשפטית.

זאת ועוד, נטען לעיתים כנגד הנוהג של הסדרי טיעון, שהוא פוגע באפקטיביות של הענישה, מכיוון שלצורך הסדר טיעון נדרשת כמעט תמיד פשרה מצד התובע. הפשרה יכולה להתבטא בדרכים שונות, ביטול קלון, ביטול רישום פלילי, האשמה בסעיפים מופחתים, בקשה לעונש מופחת ועוד. לרוב מדובר בפשרה בעניין העונש לו יטען התובע או בשינוי כתב האישום. פשרות אלו, על פי הנטען, מפחיתות את רמת הענישה, פוגעות בהרתעה ומכאן גם ביעילות האכיפה.

נראה כי גישה זו מוטעית, במיוחד לנוכח המצב שבו משאבי התביעה מוגבלים. הסדרי טיעון עשויים לתרום להרתעה וליעילות האכיפה. תיק שנסגר בהסדר חוסך לתביעה זמן רב. זמן העבודה שמתפנה מאפשר לתביעה להפנות משאביה לתיקים רבים אחרים, שללא ההסדר שנכרת לא היו מטופלים כלל או שהיו זוכים לטיפול באיחור ניכר, בשל המחסור בזמן טיפול בכל התיקים. מצב בו תיקים רבים לא היו מטופלים, או לחלופין היו התיקים מתבררים באיחור ניכר וגורמים לעינוי דין ממושך, היה מביא לפגיעה קשה יותר באפקטיביות של הענישה. החישוב הכללי, במערכת שבה ההליך הפלילי ממושך מסורבל ויקר, מובילים הסדרי טיעון להגדלת סך העונשים הנפסקים כנגד עבריינים ולהגברת האפקטיביות של המערכת הפלילית.

זכויות הנאשם

כמו כן, קיימת דילמה קשה באשר לזכויותיו של הנאשם, המהווה צד לעסקת הטיעון ולא תמיד בטובתו. בין הפגיעות האפשריות בנאשם החותם על הסכם טיעון, ניתן למנות את שלושת ההיבטים הבולטים הבאים. ראשית, הרשעת חף מפשע עקב נכונותו להודות במיוחס לו עקב הפיתוי בטובת ההנאה הגלומה בעסקה. המשמעות היא כי בשונה מהליך משפטי רגיל ומלא, שבו אדם יכול להיאבק על חפותו, הרי שכאשר מוצע לנאשם הסדר טיעון, עלול האחרון לחשוש מגזר דין שייגזר עליו וימקסם את הפגיעה בו. במצב זה יתכן והחף מפשע יעדיף את עסקת הטיעון המוצעת לו, ובכך לקבל על עצמו את האחריות לעבירה או לפשע ועונש מוקטן יחסית, מאשר להתמודד על חפותו, מתוך סיכוי שגזר הדין שייפסק לו ירע אתו יותר ואולי עד העונש המירבי, הגם שלא ביצע כל עוולה, חטא, עבירה או פשע. שנית, פגיעה בעקרון השוויון כאשר התביעה נותנת משקל לא ראוי לנימוקים מקלים עד כדי פגיעה באינטרס הציבורי אשר הענשת עבריינים עומדת לנגד עיניו. שלישית, חשש ממשוא פנים של התביעה כלפי הנאשם שכן קיים חשש לפגיעה בתחושת הצדק.

היבטים אלה פוגעים באופן מידי בנאשם, אך יש בהם פגיעה לא פחותה במשפט ובציבור, כמו למשל נאשם בפשע חמור, אשר הודה למרות חפותו. באותה עת, מסתובב העבריין האמיתי חופשי ועלול להמשיך ולבצע את פשעיו.

חיסרון בולט נוסף של השיטה הוא, שעסקאות הטיעון מהוות איום על אופיה הדמוקרטי של מערכת המשפט, כיוון שכל דרך ניהול ההליך, שתהיה חיצונית לבית המשפט, תיתקל בשופטים שמצפים לא אחת מחשודים ונאשמים, לרוב מעוטי אמצעים, שיודו באשמה או בחלקה, גם אם הם חפים מפשע, ובכך הם דומים למי שנעשק, בשל היעדר הבנה או יכולת מצידו, ובלבד שמערכת המשפט לא תדון אותם ברף הגבוה של הגזירה.

חשוב לזכור כי הסדר הטיעון אינו מחייב את בית המשפט. אמנם במרבית המקרים בתי המשפט נוטים לקבל את הסדרי הטיעון, אך יש לדעת כי במקרים חריגים בתי המשפט יכולים להחליט שלא לאשר את ההסכמה שהגיעו אליה התביעה והנאשם. 

הכותב, ד"ר יוסף גבריאלי, עורך דין, נוטריון בורר ומגשר, מוסמך לערוך יפוי כח מתמשך, בעל משרד עורכי דין משנת 1988, המתמחה בדיני משפחה, נזקי גוף, משפט אזרחי–מסחרי, נדל"ן (רכישה ומכירה של דירות ומסחר) וחדלות פירעון (פשיטת רגל).

דוא"ל: [email protected]