עוז בן יצחק ושחר אמאנו נפגשו לראשונה לפני 15 שנה. דרכיהם הצטלבו ב"ידיעות תל אביב" והאהבה למילה הכתובה ולמוזיקה חיברה ביניהם כמעט מיידית. כעת, אחרי ששניהם עזבו את עולם התקשורת ויצאו לדרך עצמאית, הם נפגשים שוב מעל דפיו של ספר חדש – "מהפכה של שמחה" (עורך: אופיר טובול, הוצאת "ידיעות ספרים"), שמנתח את השינוי שחוללה המוזיקה המזרחית הישראלית במדינה משנות השלושים של המאה הקודמת ועד היום.

כל אחד מהכותבים הביא את נקודת מבטו על קלאסיקה של הז'אנר, ויחד נוצר פסיפס מרהיב של מוזיקה, תרבות וחברה.

"בסופו של דבר, כולם שומעים היום מזרחית או לפחות את הגלגול החדש שלבשה עם השנים", הם אומרים. "מעל הכל, מורגש הגעגוע למוזיקה של פעם, לזוהר ארגוב, חיים משה, ישי לוי, שימי תבורי ועוד רבים וטובים שהיו דור המדבר, סללו את הדרך לאחרים והשירים שלהם הפכו על זמניים".

התמונה השתנתה

שחר, גדלת בקריית מלאכי ואתה עדיין מתגורר בה. עוז, אתה נולדת בשכונת שיכון המזרח בראשון לציון ועדיין מתגורר בה עם משפחתך. עד כמה האזור שבו גדלתם עיצב אתכם?

אמאנו: "מבחינה אישית, דחפתי את עצמי קדימה אחרי שראיתי כיצד ההורים שלי עובדים קשה מאוד בשביל להביא פרנסה הביתה. זה גרם לי לצאת ללמוד תואר ראשון, לחפש מקצוע שיבטא את הכישורים שלי יותר וגם יניע אותי קדימה בהתאם כלכלית וחברתית. יסודות של המוזיקה המזרחית קיבלתי בבית, ניגונים של פריד אל אטרש, מילו חממה, עבד אל חלים וכמובן כל כוכבי שנות השמונים ואפילו ישראל השלישית כמו ג'ורג' בר".

בן יצחק: "ברור שקיימת השפעה. גאה מאוד בשכונה שבה נולדתי וגאה מאוד בחינוך ובערכים שהעניקו לי הוריי, מזל ויצחק. גדלתי בבית חם ואוהב ששמעו בו מוזיקה יוונית וטורקית לצד ביטלס, לד זפלין ופינק פלויד.

"נכון, בעבר זו הייתה שכונת מצוקה עם אוכלוסייה שרובה הייתה במצב סוציו אקונומי נמוך, פשע, תחנות סמים, עוני, אבל כל אלה מחשלים. נקודת הפתיחה שלי היתה נמוכה מאוד, אבל ב-24 השנים שבהן עבדתי בתקשורת הצלחתי והתקדמתי כי היה לי רצון עז להוכיח שאני שווה בין שווים. העובדה שצמחתי מלמטה יצרה אצלי מוטיבציה גבוהה". 

המוזיקה הים תיכונית הייתה במשך עשרות שנים בגטאות, הממסד התעלם ממנה, אבל כיום היא מוזיקת מיינסטרים. אתם חושבים שגם היום יש חלקים בתקשורת שמתעלמים ממנה או מתייחסים אליה כאל מוזיקה רדודה ולא איכותית?

אמאנו: "קודם כל, התמונה השתנתה מאוד מבחינת המחליטים, אנחנו כבר לא במציאות שאין מזרחיים בתקשורת המרכזית או כאלה שאוהבים ומכירים באמת את המוזיקה. אני חושב שבאיזשהו מקום גם המוזיקה השתנתה, יותר פופ ים תיכוני שסחף את המדינה, כך שמי שמתעלם מהמוזיקה הזו כיום פשוט ייחשב לא רלוונטי. תפקידנו, בכל מקרה, הוא להביא לקדמת הבמה את היופי של המוזיקה ומי שלא רוצה לשמוע – שלא ישמע. זה כבר לא מצב מלחמה, היום המוזיקה הזו מגיעה מכל כיוון וכל אחד יכול לבחור את המתאים לו גם אם לא משמיעים ברדיו".

בן יצחק: "אין ספק שהמצב השתנה והיום זו המוזיקה הפופולרית בישראל, אבל עדיין יש אנשי תקשורת שבזים למוזיקה הזאת, מתעלמים ממנה, לועגים לה. האם בז'אנרים אחרים המוזיקה כולה היא סוגה עילית? לא. בכל ז'אנר ניתן למצוא גם מוזיקה רדודה ולא איכותית בדיוק כפי שיש במוזיקה הים תיכונית.

"הז'אנר המזרחי עורר ולצערי עדיין מעורר לא מעט אנטגוניזם בגלל השסע העדתי והקיטוב בחברה הישראלית. עדיין יש חלקים בחברה שבזים למוזיקה הזו. וכן, מי שלא רוצה לשמוע – שלא ישמע". 

ההגמוניה המוזיקלית

שחר, כתבת בספר פרק על "לינדה" של חיים משה. ערכת מחקר מקיף, נדדת בין מדינות ויבשות כדי לפענח מי הייתה אותה אישה שעליה נכתב השיר. בין השאר גילית שיש גרסה הולנדית לשיר, שיצאה שנים לפני הביצוע של חיים משה. תוכל להרחיב?

אמאנו: "מדהים היה לגלות עד כמה לינדה היא בינלאומית ועשתה מסלול שמתחיל בסוריה אצל סמיר אל טוויל, עוברת להולנד, לארצות הברית, לבנון וישראל. חיים משה הוא המזוהה ביותר עם השיר בישראל, אבל הראשון ששר אותו בערבית-עברית היה בכלל סמיר שוקרי שלא הצליח איתו, וגם להקת טי-סט ההולנדית שילבה בפזמון את הלחן של אל טוויל. אני עדיין תוהה אם היא קיימת או חלום…".

פרק אחר בספר הקדשת ל"החזירי לי את בני" של עפר לוי, שמוכר יותר בשם "זה שובר לב של גבר". גם בשיר הזה רב הנסתר על הגלוי. 

אמאנו: "לדעתי, מדובר בשיר הכי ארוך במוזיקה המזרחית (10:27 דקות) והביצוע של עופר פשוט קורע לב. אבל על מי השיר? למה הכפילו את הזמן של השיר המקורי של פרדי טייפור? מדוע יש הקדשה למרסל אורן על העטיפה ובמי מדובר, האם יש לו שיר המשך שלא ידענו עליו באלבום הבא של עופר? ובכלל, אפשר לראות שקוראים לו 'החזר לי את בני', אז מה נשתנה?".

עוז, כתבת בספר על "הפרח בגני" של זהר ארגוב. באחת הפסקאות שיתפת על היום שבו ערכת מוסף ב"מעריב" במלאת 20 שנה למותו של ארגוב ועל התגובות הלא צפויות שקיבלת.

בן יצחק: "נכון. במלאת 20 שנה למותו של ארגוב יזמתי וערכתי מוסף מיוחד. הוא היה מאוד מאוזן. מצד אחד, כתבות על תרומתו לעולם התרבות והמוזיקה. מצד שני, התעסקות נרחבת בהסתבכויות הפליליות המרובות שלו, החל מהאונס שבגינו ריצה מאסר דרך אינספור ההרשעות הפליליות שצבר במהלך השנים שבהם היה מכור לסמים. אחרי שהגיליון היה מוכן התקבלה החלטה שהוא יופץ בסינדיקציה בכל הארץ. לצערי, היו קוראים שלא אהבו את העובדה שמעריב הקדיש גיליון שלם לזמר מזרחי אנס/עבריין. הם התקשרו באותו יום למרכזייה וביקשו לבטל את המנוי".

לאורך שנים המוזיקה המזרחית לא התקבלה על ידי הממסד. הטלוויזיה התעלמה כמעט לחלוטין, הרדיו הקדיש לה שעה שבועית והעיתונות בעיקר אהבה לכתוב על שערוריות שנקשרו לתחום ולא על השירים או על האומנים. האם אתה סבורים שמה שעמד מאחורי ההתעלמות זו גזענות והתנשאות? והאם אתם בעצמכם חוויתם גזענות או קיפוח?

אמאנו: "זה שילוב של כמה דברים, בעיקר חוסר הבנה וחוסר רצון לשבור את ההגמוניה המוזיקלית של השנים ההן, בנוסף לשליטה הבלעדית בסדר היום שגרמה לשכרון כוח ובעקבותיה להדרה. אבל כשהשמיים נפתחו והחלו לספור רייטינג ראינו עד כמה ההתעלמות הזו הייתה טעות חברתית וגם טעות כלכלית, ואותם מתעלמים או מנמיכים התחילו לרדוף אחרי הזמרים הים תיכוניים". 

בן יצחק: "אני חושב שההתעלמות מהמוזיקה המזרחית הייתה התנשאות של הממסד, שסבר שזו מוזיקה רדודה, נוראית, שלא עשתה נעים באוזן לעורכים ולשדרנים שגדלו בבתים שבהם לא שמעו את המוזיקה הזאת.

"מספיק לצפות בכתבה שעשו בערוץ הראשון בשנות ה-80' על ההצלחה של זהר ארגוב ולהקשיב לטקסטים הנוראיים שליוו את הכתבה או לחילופין לשמוע את זאב נחמה ותמיר קליסקי מאתניקס מספרים איזה תגובות קיבלו ולאיזה יחס זכו כשניסו לשכנע בשנות ה-90' עורכים בתחנות הרדיו להשמיע זמר צעיר בשם איל גולן, שהיה בן הטיפוחים שלהם. האם חוויתי גזענות וקיפוח? בוודאי. תוכלו לקרוא על כך בפרק שכתבתי בספר".