יש בשמחת תורה דבר פלא.במשך כל השנה אנו נפגשים עם התורה באמצעות השכל: לומדים, מעיינים, מקשים, מתרצים ומעמיקים. והנה מגיע היום שבו אנו מסיימים את התורה – ואז, דווקא ברגע הסיום, אנו סוגרים את הספר ורוקדים.

מדוע? מדוע השמחה הגדולה של היום אינה מתבטאת דווקא בשיעור תורה ארוך או בסיום עמוק? מדוע הביטוי המרכזי של שמחת תורה הוא הריקוד עם ספר התורה?
דומה שהתשובה נעוצה ביסוד עמוק: הקשר שלנו עם התורה שהוא למעלה מן ההבנה. התורה אינה רק דבר שאנו לומדים – היא דבר שאנו שייכים אליו. הזוהר הקדוש אומר על התורה:"קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא"– הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. הזוהר ממשיך ואומר שהעולם מתקיים בזכות התורה והעיסוק בה.(זוהר, חלק ב, קס"א)

התורה, אם כן, איננה רק אוסף של חכמה והוראות. היא קשורה לשורש הבריאה עצמה.וכאשר יהודי מחזיק ספר תורה, הוא מחזיק את הדבר שמבטא את רצון הבורא ואת הדרך שבה האדם מתקשר אליו.מכאן אפשר להבין את עומק השמחה.הוא אינו שמח רק מפני שהוא "סיים ספר".הוא שמח מפני שזכה להיות קשור לדבר שהוא תכלית חיינו.

הרמב"ם כותב בהלכות שופר וסוכה ולולב:"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן – עבודה גדולה היא."ובהמשך הוא מביא את דוד המלך שהיה מפזז ומכרכר לפני ה'. (רמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, ח, טו).זו לשון מופלאה..הרמב"ם אינו אומר שהשמחה היא דבר נוסף שאפשר להוסיף למצווה. הוא אומר:"עבודה גדולה היא.כלומר, עצם השמחה במצווה ובאהבת ה' היא חלק מעבודת ה'.וזו בדיוק נקודת שמחת תורה.
בכל השנה אנו עסוקים בשאלה כמה למדתי, כמה הבנתי וכמה הספקתי.אבל ביום הזה אנו עוצרים ואומרים:"אני שמח בעצם הזכות שיש לי תורה"

מדוע דווקא רוקדים?
כאן אנו מגיעים לסוד הריקוד.כאשר אדם לומד – הראש עובד.
כאשר הוא אומר דבר תורה – הפה עובד.כאשר הוא מקיים מצווה – הידיים והרגליים פועלות.אבל בשמחת תורה –כל הגוף רוקד.אין כאן עוד צורך בהסברים אין כאן עוד צורך במילים. הגוף כולו נעשה ביטוי לאהבת התורה.וזהו אולי עומק הריקוד עם ספר התורה:אני לא רק מבין את התורה – אני שייך אליה. הספר יכול להיות סגור, אבל הקשר פתוח.הפה שותק, אבל הלב מדבר. והרגליים אומרות את מה שלפעמים הראש אינו מסוגל לומר:
"התורה היא החיים שלי

כאן אנו מגיעים לדברי המהר"ל מפראג.ב"תפארת ישראל" פרק י"ב מבאר המהר"ל שהתורה היא "השלמת האדם" התורה אינה רק חכמה שהאדם מוסיף לעצמו; היא הדבר שמשלים את האדם ומביא אותו אל שלמותו.ובמקום אחר ב"תפארת ישראל" מסביר המהר"ל שהתורה היא דרך שמביאה את האדם לדבקות בהקב"ה, ושזהו ההבדל בין התורה לבין חכמות אחרות. (תפארת ישראל, פרק ד).

לפי זה אפשר להבין מדוע השמחה בתורה היא כל כך עמוקה.האדם שמח באמת כאשר הוא מגלה את הדבר שמשלים אותו. אפשר שיהיו לאדם כסף, רכוש, כבוד והצלחות – ועדיין ירגיש חסר.אבל כאשר אדם מרגיש שהוא מחובר לתכלית שלשמה נברא, נוצרת בו שמחה מסוג אחר.
"שמחת תורה היא שמחה על עצם שלמותו של האדם באמצעות התורה"

רבי חיים ויטאל, גדול תלמידי האר"י, פותח את "שער הגלגולים" בביאור מהות האדם ומסביר שהאדם אינו הגוף בלבד, אלא יש בו רבדים רוחניים של נפש, רוח ונשמה, ועוד מדרגות.על פי יסוד זה של תורת האר"י ומהרח"ו, ניתן להבין נקודה נפלאה: הקשר של יהודי לתורה אינו רק קשר של השכל.יש באדם רובד רוחני עמוק יותר.לכן אנו יכולים להבין מדוע ילד קטן, שאינו מסוגל להבין את עומק התורה, אוחז בספר תורה ורוקד בהתלהבות. השכל עדיין אינו מבין.אבל יש באדם משהו עמוק יותר מן השכל.ולכן בשמחת תורה אנו רואים מחזה מיוחד כל כך:הילד והזקן,תלמיד החכם והאדם הפשוט – כולם רוקדים.כי התורה אינה שייכת רק למי שמבין אותה לעומקה.התורה שייכת לכל יהודי.

הרמח"ל פותח את "מסילת ישרים" בשאלה הגדולה ביותר שיכול אדם לשאול את עצמו:
"מה חובתו בעולמו?"
והוא מבאר שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, והמצוות הן הדרך להגיע אל התכלית הזאת.(מסילת ישרים, פרק א).
אם כן, השאלה אינה רק:"מה אני עושה בחיים:? אלא:"לשם מה אני חי"?
וזו בדיוק השאלה ששמחת תורה מזכירה לנו. אדם יכול לעבור שנה שלמה כשהוא עסוק בעבודה, בפרנסה, במשפחה, בעניינים שונים ובטרדות החיים.ואז מגיע יום אחד שבו הוא לוקח את התורה ורוקד.
וברגע הזה הוא כאילו אומר: אני יודע בשביל מה אני כאן!
יש לי תורה.יש לי תכלית.יש לי דרך.
יש לי קשר עם הקב"ה.ועל זה אני שמח

חז"ל אומרים:"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"
(אבות ו, ב).לכאורה, הדבר תמוה.אנחנו רגילים לחשוב שחירות פירושה לעשות מה שאני רוצה.חז"ל מלמדים שהחירות האמיתית עמוקה יותר.האדם יכול להיות עבד להרגלים שלו, לתאוותיו, לכבודו, לכספו ולדעתם של אחרים.התורה נותנת לו חירות אחרת:היא מלמדת אותו מי הוא.היא מלמדת אותו מה חשוב באמת.היא נותנת לחייו כיוון.ולכן יש קשר עמוק בין תורה, תכלית ושמחה.

אנחנו מסיימים את התורה – ומיד מתחילים מחדש:
"בראשית ברא אלוקים…"לכאורה, אם סיימנו – אפשר לנוח. אבל לא.מפני שבתורה אין באמת "סוף".האדם מסיים את התורה, ומגלה שהסיום הוא התחלה.אותו פסוק שקראתי לפני שנה אינו אותו פסוק שאני קורא היום.אני השתניתי.עברתי שנה.ראיתי דברים. למדתי.ניסיתי.נפלתי וקמתי.ועכשיו אני חוזר ל"בראשית" כאדם אחר.התורה נשארה אותה תורה – אבל אני השתניתי.

ולכן בכל שנה מתחילים מחדש.
הסיום שאינו סוף
התורה מסתיימת במילים:"לעיני כל ישראל"ומיד אנו חוזרים:"בראשית ברא אלוקים".
הסוף וההתחלה נוגעים זה בזה.
וזהו אולי מסר עצום לחיי האדם.אדם יכול להביט לאחור ולחשוב על כל מה שלא הספיק.על דברים שלא הצליח בהם.על שנים שעברו.אבל שמחת תורה אומרת לו:
אל תישאר בעבר,.
בוא נתחיל מחדש.
בכל גיל.בכל מצב.
בכל שנה.התורה תמיד פותחת בפניך דף חדש.

עומק המילה *"שמחת תורה"
אין זו רק שמחה על התורה.זו שמחה על כך שזכינו להיות שייכים לתורה. הרמב"ם מלמד שהשמחה בעשיית המצווה ובאהבת ה' היא עבודה גדולה.
המהר"ל מלמד שהתורה היא השלמת האדם והדרך לדבקות בה'. הזוהר מלמד שהתורה קשורה לשורש הבריאה ולקיום העולם. הרמח"ל מלמד אותנו לברר מה חובת האדם בעולמו ומהי תכלית חייו. ובתורת האר"י