השנה פלוס מאז ה- 7 אוקטובר, היום בו פרצה מלחמת חרבות ברזל, מהווים רכבת הרים מטלטלת במיוחד עבור מאור יוסף, 31, העובד כמתאם שיקום בסניף ראשון לציון של "ידיד נפש" מקבוצת "עמל ומעבר". מה הוא לא עבר? גיוס למילואים לגדוד 420 של הצנחנים, ביום הראשון למלחמה, חתונה צנועה בשל המצב עם בחירת ליבו, אביה, פציעה בפעילות מבצעית ביהודה ושומרון כשהאפוד הקרמי מציל את חייו. בסך הכל כשבעה חודשי מילואים, כשאת הסבב האחרון, חודשיים בלבנון, סיים רק עכשיו. בין כל אלו יש לו שלושה עשר משתקמים, כאשר עם כל אחד הוא נפגש פעם בשבוע, הוא עבר טיפול נפשי בעצמו ועם כל העומס הזה הוא גם סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה שיקומית ועושה פרקטיקום (התנסות טיפולית מעשית), ובקרוב הוא יתחיל את השנה האחרונה בלימודיו.

"ב7 לאוקטובר קיבלנו את הטלפון וב-8 כבר התחיילנו" מספר יוסף. "במשך חודשיים היינו באימונים. במהלכם, בנובמבר, הייתי אמור להתחתן. אני ואשתי היקרה, אביה, פחדנו לדחות את החתונה והחלטנו לעשות חתונה מצומצמת לנוכח המצב, זאת למרות שנשארנו ללא אולם. מארגנת החתונות, מאיה ברכה יולזרי, ארגנה את חתונתנו בשישה ימים בלבד בהתנדבות. היא הרימה לנו חתונה קטנה ומקסימה ב-14.11 בשנה שעברה. הגיעו המון מתנדבים ואנשים מקסימים לעזור". 

בזמן שמרבית הכוחות נכנסו לעזה, הגדוד שלו נשלח לפעילות מבצעית ביהודה ושומרון שם נפצע מירי, ב-17.12. "קיבלתי כדור לחזה, הכדור פגע בקרמי, הקרמי הדף את הכדור. ברוך השם הוא פגע ממש כמה סנטימטרים מתחת לסוף של הקרמי אז יצאתי יחסית בטוב, עם פציעות יבשות וכאבים בחזה", הוא מספר על החוויה, שבמזל לא הסתיימה בצורה חמורה בהרבה.

שבוע אחרי הפציעה, מאור כבר חזר לפעילות מבצעית עם חבריו לפלוגה. "חזרתי למשימות עם החבר'ה ולתפקיד שלי – אני ועוד חבר משמשים כמנווטים של המחלקה והפלוגה, ובתור פלוגת חוד אנחנו אמורים גם לנווט את הגדוד". כחודשיים לאחר מכן, הגדוד שלו הועבר לעזה. "בהתחלה היינו בציר הלוגיסטי ואז נכנסנו יותר לעומק, היינו בחאן יונס. שם עשינו כל מיני פעילויות מבצעיות, תחת הצנחנים הסדירים. סך הכל עשיתי בסבב הזה חמישה חודשי מילואים, ועוד חודשיים אחר כך בצפון", הוא מספר.

החזרה לשגרה הייתה מאתגרת להרבה אנשי מילואים, וביניהם גם ליוסף, "חזרתי די מהר לשגרה כי לא כל כך הייתה לי ברירה. זה היה קצת מאתגר כי ישר איך שחזרתי הייתה לי תקופת מבחנים, אז חזרתי מהר, אולי מהר מדי, לשגרה. יוסף מספר שקיבל הרבה תמיכה: "בידיד נפש נתנו לי את הזמן. נתנו לי לחזור בהדרגתיות, ולהעלות את מספר המשתקמים שאני מלווה לאט לאט, שזה באמת משהו מדהים, לעומת חברים שלי שחזרו מהמילואים חזרו ישר לשגרה מלאה". 

"ידיד נפש", מקבוצת "עמל ומעבר", היא חברה שמלווה מתמודדי נפש בתהליך השיקום שלהם. בהתאם לכך, יוסף זכה לרגישות גבוהה יותר ממה שנהוג במקומות עבודה אחרים. הוא מספר שנגה איילון, מנהלת סניף ראשון לציון שבו הוא עובד, הקפידה לבדוק אם הוא בסדר, ובעצם לדאוג גם לתהליך השיקום שלו, לצד שמירה על קשר עם אשתו הטרייה כשהיה במילואים. "זה תהליך שלא נגמר, כי בסוף עברנו שם דברים שמלווים אותנו. אני גם התחלתי טיפול פסיכולוגי אחרי, שאני חושב שהיה מאוד משמעותי עבורי. איך שיצאנו, דיברתי עם עמותה שמנגישים טיפולים ללוחמים וזה עזר לי מאוד".

ראה את השינוי 

הידע המקצועי שלו בתחום הפסיכולוגיה השיקומית סייע לו בתהליך. הוא מסביר: "אני חושב שאני באמת יותר קשוב למה שאני עובר, למה שאני חווה, לכל השינוי שחוויתי. אני ראיתי את השינוי מתרחש, אני הרגשתי אותו תוך כדי תנועה. אני חושב שגם הייתי יותר רגיש לזה שצריך לטפל, צריך לדבר, שזה חשוב".

מאור מדגיש את חשיבות הטיפול הנפשי והשיח הפתוח על החוויות מהמלחמה. הוא שיתף את חבריו ליחידה במידע על אפשרויות הטיפול: "שלחתי להם את הקישור של העמותה שמקבלים דרכה את הטיפול הפסיכולוגי בחינם. העליתי כמה זה חשוב, כמה זה עזר לי לדבר על הדברים, וכמה זה גם יכול לתת להם. זה טוב לחזור לשגרה, זה מדהים שיש עשייה, אבל אני חושב שלשים את הדברים בצד ולא לדבר עליהם יכול בסופו של דבר להוביל למצב שדברים מתעוררים מאוחר יותר" הוא מספר, "זה גם משהו שאני חושב שב'ידיד נפש' די בולט בגישה. חלק חשוב ממה שאנחנו עושים ביומיום הוא לשמוע מה עובר על המשתקמים שלנו".

החוויות שעבר במילואים השפיעו על גישתו כמתאם שיקום. מאור מלווה משתקמים עם קושי נפשי אשר משפיע על תפקודם היומיומי, במטרה לסייע להם לבנות תוכנית שיקומית ולקדם מטרות שונות בתחומי חייהם. כאמור מאור עובד היום כמתאם שיקום של שלושה עשר משתקמים ב"ידיד נפש", ונפגש עם כל אחד מהם פעם בשבוע. "זה נתן לי פרספקטיבה אחרת על המשתקמים ועל החבר'ה שאני מלווה, מתוך החוסר וודאות שאני חוויתי אני יכול להבין יותר טוב את החוסר ודאות שהם חווים באופן יומיומי במשך שנים. הם חווים חוסר ודאות לגביי איך הם יקומו בבוקר, איך הם יתנהלו במהלך היום, מתי זה יהיה יותר חמור, מתי פחות חמור. אני אמנם חוויתי את זה מזווית אחרת, אבל זה עזר לי להבין טוב יותר גם את ההתמודדות שלהם".

הליווי שהוא נותן, לדבריו, עוזר גם לו. הוא מתאר את הסיפוק שהוא מפיק מעבודתו: "קודם כל אני מאוד אוהב את התחום, אז זה עוזר לי לעשות את מה שאני אוהב, זה כבר משהו משמעותי שזה נותן לי. ומעבר לזה, יש בעבודה הזאת הרבה סיפוק, בלהצליח לעשות איזשהו תהליך שיקומי, אפילו אם לי יש את החלק הכי קטן בתהליך. לראות בן אדם שאתה מלווה מצליח לעשות שינוי בחיים שלו, להיות שם, לדרבן אותו ולתת לו את המוטיבציה, או אפילו רק לדבר איתו על הדברים, זאת הרגשה מדהימה להיות חלק מזה. עכשיו על אחת כמה וכמה אני מבין עד כמה חשוב השיח. זה חידד לי שלצד ההתערבויות הטיפוליות שיכולות לסייע, לפעמים עצם זה שהבן אדם יכול להוציא, לפרוק את מה שיש לו על הלב, שיש לו את המרחב הבטוח הזה, זה כבר משהו שעוזר".