דניאל עמאר, בן 65, נשוי, אב לשלושה וסב לחמישה נכדים, גדל בשכונת מצוקה, שירת 30 שנה בצה”ל, עבד עם מותגים עולמיים – ואז החליט לחזור אל השורשים. כיום הוא אב קהילה במסגרת תוכנית “קהילה תומכת” אותה מפעילה חברת תיגבור בעבור עיריית חולון, בתפקיד שאותו הוא מגדיר כ ”שליחות טהורה”. שוחחנו איתו על החיים, העשייה, המשמעות והרגעים שלא ישכח לעולם.

“מילד ביפו ד’ ללוחם 8200 – והלאה לשליחות האמיתית”

“גדלתי בשנות ה-60 ביפו ד’, שכונה קשה, מלאת פשיעה וסמים. בגיל 15 הפסקתי ללמוד, לא הייתה ברירה – עזרתי בפרנסת הבית”, מספר עמאר. “בצבא שירתי 30 שנה, מיחידת 8200 ועד קווי האש בלבנון. הצבא היה בשבילי בית ספר – השלמתי תיכון, בגרויות, תואר ראשון בחינוך קהילתי וגם בלוגיסטיקה”.

לאחר השחרור המשיך עמאר לקריירה אזרחית מרשימה, שימש כאחראי לוגיסטיקה של מותגים מוכרים כמו 'דיזל' ו– 'ליווייס'. אבל בגיל 60, הרגיש שהגיע הזמן לשוב למקורות – ולעזור לאנשים שלא היה להם גב, בדיוק כמוהו בילדותו.

“אב קהילה – זה לא מקצוע. זו זהות”

אב קהילה הוא הרבה מעבר לתפקיד לוגיסטי. מדובר בדמות מפתח בחיי אזרחים ותיקים – אדם שנמצא שם בשבילם, שדואג, מטפל, מתווך מול מוסדות, ולעיתים גם פשוט מקשיב.

״שירותי הקהילה התומכת כוללים לחצן מצוקה ושירותים רפואיים (הזנקת אמבולנס לפינוי חירום וביקור רופא בבית 24/7 בעלות סמלית , סיוע במיצוי זכויות, הבאת תרופות מבית מרקחת תיקונים קלים בבית ותיווך לאנשי מקצוע בעת הצורך – אבל יותר מכל, נוכחות אנושית.

אני בשבילם כמו בן משפחה. הם סומכים עליי לפעמים יותר מאשר על ילדיהם – מתקשרים אליי גם מעבר לשעות, מבקשים עזרה גם בדברים שלא קשורים לתפקיד ואם אפשר – אני תמיד עוזר”, הוא אומר.

“היום אני עוזר גם בהתנהלות מול  חברת חשמל, סיוע משפטי ולמעשה כל דבר שצריך ואני יכול לעזור .יש כאלה שלא יודעים למי לפנות – בשביל זה אני פה. אני לא גיבור ולא קדוש", הוא מדגיש. "אני פשוט אדם שנזכר מאיפה הוא הגיע, ובחר לתת חזרה".

“חיוך שווה יותר מהכול”

דניאל מספר על רגעים שממלאים אותו רגשית: “החוויות הכי חזקות הן לא מהתיקונים – אלא מהמפגש האנושי. מילה טובה, חיוך, תודה. במיוחד כשאני רואה קשיש שמתחיל לשכוח – זו פרידה קשה. כמעט כמו אובדן. וזה קורה לא פעם”.

כחלק מהפעילות, הוא מארגן טיולים ואירועים, מגייס תרומות ויוזם ערכות מתנה לקשישים – הכול בעזרת קשרים שצבר בצבא ובחיים האזרחיים. “הוצאתי קבוצות לאילת, עכשיו אנחנו מתארגנים לירושלים. סופר פארם וידיעות אחרונות תורמים – ואני אורז להם ערכות. זה שווה הכל”.

“השליחות לא נגמרת גם בגיל 70”

עמאר משמש אב קהילה כבר כמעט 7 שנים, אך מתכנן להישאר בתפקיד גם לאחר גיל פרישה  דניאל מספר שמכיר לא מעט אבות קהילה נוספים בתיגבור שעובדים במלוא המרץ גם בגיל 70 ו 75 –אני פה עד הסוף עד שהקשישים יגידו לי תודה ושלום. אני לא נופש – אני עובד. כל היום, כל הלב”. בנוסף הוא לומד תורה בערבים – ומרגיש שזה השילוב המושלם בין שליחות חברתית לרוחנית. “זה מה שמחזיק אותי. זה ממלא אותי ונותן לי תחושת רלוונטיות. אני מרגיש מבורך”.

העשייה הזו, לדבריו, שם שומרת עליו צעיר. "אני לא מרגיש בן 65, לפעמים הקשישים קוראים לי 'ילד'. התנועה, הקשר האנושי, זה לא רק עזרה לאחר – זה גם חיים בשבילי. אתה לומד כל יום משהו חדש, זו ברכה.

“ניסיון חיים זה לא קורס – זה מתנה”

עמאר מאמין שדווקא בגיל הזה, יש לו הרבה מה להעניק: “היו לי 300 חיילים תחתיי – גם הם באו מבתים קשים. הייתי בשבילם דמות אב. עד היום אני בקשר עם חלקם – נשואים, עם ילדים. כל מה שלמדתי אני מביא לקהילה – זו לא רק לוגיסטיקה, זו נשמה”.

על אמונה, ויתורים, וחלום אחד אחרון

“לא הכל דבש בחיים. נשחקתי, ויתרתי, עברתי עליות ומורדות – אבל אין בי חרטה. בעשייה הזו אין סוף –תמיד יש מישהו שצריך אותך”.

הפחד? “אין. הכל כתוב מלמעלה. מי שמאמין – לא מפחד. הכול קורה בזמן שלו”.

והחלום שנותר? “נינים. זה כל מה שאני עוד מחכה לו”.

“ואהבת לרעך – הפתרון לכל צרות החברה”

לסיום, דניאל משמיע את המסר שהוא נושא איתו בכל מקום: “ואהבת לרעך כמוך – זה משפט שיכול לפתור את כל הבעיות במדינה. לא צריך יותר מזה. לא פוליטיקה, לא דיבורים. אהבת חינם. כמו שהמורה שלי בבית ספר ביפו ד’ הייתה אומרת – אין דבר כזה שאתה לא תצליח. רק תרים את הראש. אם כל אחד ירים אדם אחר, נבנה פה משהו באמת – מדינה שיש בה חמלה ואחריות הדדית".

והוא מסכם: “משפחה היא כמו ענפי עץ – כל אחד הולך לכיוון אחר, אבל כולם נשארים מחוברים לשורשים. מבחינתי –משפחה היא מעל הכול. וגם הקהילה – היא המשפחה השנייה שלי".