זה קרה לפני 57 שנים בטהרן. הימים הם ימי שלטון השאה ולבירת איראן הגיעה נבחרת ישראל בכדורגל. דיאנה רחמני זוכרת עד היום את הביקור המרגש שהפך לסיוט.

"כשנבחרת ישראל בכדורגל הגיעה לטהרן בשבילי זה היה כמו חלום לראות שחקנים מארץ הקודש", היא משתפת. "אבל מהר מאוד החלום הפך לסיוט. בשכונה התחילו לאיים עלינו: 'אם ישראל תנצח, אתם תמותו'. היה פחד אלוהים. שמענו שהשאה אפילו ביקש מהשחקנים הישראלים לא לנצח.

"ביום המשחק כל החנויות נסגרו מוקדם, כולם ישבו מול הטלוויזיה. בדקות הראשונות מוטל'ה שפיגלר הבקיע גול ואנחנו לא ידענו אם לשמוח או לבכות מהתרגשות. שניות אחרי זה החלונות בבית שלנו התנפצו. שמענו צעקות 'זה הסוף שלכם'. במגרש היה בלגן גדול, קריאות בוז מכל עבר, והשחקנים הישראלים נתנו לאיראנים לנצח".
חששתם לחייכם?

"באותו יום הרגשתי שאני לא שייכת לאיראן. אבא שלי אמר: 'אי אפשר להמשיך ככה, אנחנו חייבים לעזוב'. אבל לעקור משפחה שלמה זה לא היה פשוט".

פחד מוות

רחמני נולדה בטהרן למשפחה יהודית בת שישה ילדים, היא החמישית מביניהם. "גדלתי על ערכים יהודיים מסורתיים: שמירת כשרות קפדנית, הפרדה מוחלטת בין בשר לחלב, וחגיגת כל החגים כהלכתם. למדתי בבית הספר היהודי צרפתי "אליאנס אתהד", שנוהל על ידי יהודים מצרפת. רוב התלמידים היו יהודים, אבל הגיעו גם תלמידים מוסלמים ולמדנו כולנו יחד.

על הדחת השאה ועליית חומייני, היא מספרת: "אני זוכרת היטב את הרגע שבו הבנתישאין עתיד ליהודים באיראן. "המצב התדרדר במהירות. יועצים של השאה שכנעו אותו לצאת ל'נופש' עד יעבור זעם. ברגע שהוא המריא הכול התפוצץ. המונים פרצו לבסיס, בזזו הכול. חומייני עלה לשלטון ומייד הטיל חוקים חדשים: נשים חייבות רעלה וכיסוי מלא, מי שלא מצייתת מקבלת 74 מלקות בגב בפומבי. אסור בגדים צבעוניים, אסור לק אדום. בהמשך פרצה מלחמת איראן־עיראק. הפצצות על טהרן, שדה התעופה הופצץ, אלפי הרוגים, תמונות שהידים בכל פינה ובהמשך המשטר הודיע שהיהודים לא יוכלו לצאת מהמדינה. זה היה כמו סכין בלב".

משפחתה החלה באותם ימים לתכנן את בריחתה. "באותם ימים עצרו את חביב אלקנאיאן, עשו לו משפט שדה ותלו אותו. זה היה האות. רבים החליטו לברוח דרך ההרים, חלקם הצליחו. הכל קרה כל כך מהר. שבועיים אחרי שהתחתנתי מישהו דפק על דלת בית הוריי. פתחתי.

"עמד שם איש נמוך קומה. ביקש לדבר עם אבא שלי, נכנס ואמר: 'הסוכנות היהודית שולחת אותי, אני מוציא אתכם'. אבא גירש אותו מיד, חשב שזו מלכודת. אבל האיש אמר: 'בשעה חמש יתקשרו מישראל ויאשרו'. וכך היה. בדיוק בשעה חמש הטלפון צלצל וקול מירושלים אמר: 'הוא השליח שלנו, תעשו בדיוק מה שהוא אומר'.
הוא אמר שגברים יגדלו זקן ונשים ילבשו צ'אדור שחור. קבע תאריך ואמר 'נתראה בעוד חודשיים'".

מה שהיה אמור להיות מסע של יומיים, כפי שהובטח למשפחה, נמשך כמעט חצי שנה. "אלו היו שישה חודשים של פחד מוות, ניתוק מהסוכנות, הסתתרות וחוסר ודאות מוחלט", היא מספרת בכאב. "המסע שעברנו היה סיוט. חששנו לחיינו. בספרי החדש אני מספרת על כל מסע העלייה שלנו לישראל".

בגיל 20 בדיוק הגיע רחמני ארצה. היום היא אמא לחמישה ילדים, סבתא לתשעה נכדיםועובדת עם ילדים על הרצף האוטיסטי: "אני נהנית מכל רגע, זה ממלא אותי", היא אומרת.

ביניים: הכי טעים שיש

את פרסומה בארץ קנתה כאשר הגיעה להתמודד בתוכנית "מאסטר שף" בערוץ 12. "ראיתי פרסום בפייסבוק 'אתם פרסים? יש לכם אוכל טעים? אנחנו מחפשים אתכם לתוכנית בישול!'", היא מספרת ומחייכת. "זה ממש קסם לי, הצעתי את עצמי והתקבלתי לתוכנית 'הכי טעים שיש'. היה כיף ענקי. חשבתי שסיימתי עם טלוויזיה, אבל כמה חודשים אחר כך פנו אליי ממאסטר שף. בהתחלה סירבתי, אבל הם היו עקשנים. אמרתי לעצמי 'מה יש לי להפסיד?' הלכתי לאודישן ונהניתי מכל רגע".

התאכזבת כשלא זכית?
"הגעתי למקום השישי, מקום מכובד מאוד, וזכיתי באהבת הקהל. אני לא חושבת שרק מי שזוכה במקום ראשון נשאר בזיכרון. עד היום אני מרגישה את האהבה הזאת ברחוב, אז כנראה עשיתי משהו טוב".

את בקשר עם השופטים או עם המתמודדים?
"אני בקשר טוב עם כמה מהמתמודדים. אנחנו נפגשים, מעלים זיכרונות, צוחקים ביחד. עם השופטים פחות, אבל תמיד שמחה לפגוש אותם".

באחד הפרקים במאסטר שף רחמני דיאנה לצופים על בריחת משפחתה מאיראן. "ראיתי שכולם ממש מתעניינים בסיפור העלייה שלי ואחרי שסיפרתי אותו הרגשתי את האהבה והאהבה ברשתות וברחוב. זה ריגש אנשים ובסופו של דבר זה מה שנתן לי את הדחיפה לכתוב את הספר".

מה קרה אחרי התוכנית? האם הפכת את הבישול לקריירה?
"היו המון שאלות על הבישול הפרסי, אנשים לא הפסיקו להתעניין. החלטתי לפתוח סדנאות, ללמד את רזי המטבח שלנו, ותוך כדי אני מספרת על איראן של לפני המהפכה ואחריה".

עד כמה האוכל מרכזי בחייך ובחיי המשפחה?
"המטבח מרגיע אותי מאוד. אני אוהבת לחדש מאכלים, אבל לעולם לא מוותרת על הקלאסיקה הפרסית. הנכדים שלי משתגעים על האוכל של סבתא וזה האושר הכי גדול שלי".

על איזה מאכל לעולם לא תוותרי?
"חורשט גורמה סבזי", היא קובעת בצורה נחרצת. "אין דבר כזה בעולם".

בימים אלה יצא ספרך החדש.
"תמיד חשבתי שאם אספר על הבריחה שלנו אף אחד לא יאמין לי. הרגשתי חובה לספר לכולם שלחיות בארץ ישראל זו זכות ענקית שה' נתן לנו. לפני כשלוש שנים החלטתי לכתוב הכול.

"הספר 'הבריחה מטהרן' מספר על איראן של השאה, על המהפכה, על החיים של יהודי איראן, ועל המסע הבלתי ייאמן שלנו. התגובות מחממות את הלב. אני כל כך שמחה שלא ויתרתי וכתבתי".

את חולמת לבקר באיראן? ואם כן, למה את הכי מתגעגעת?
"ברור שאני חולמת. אני חולמת על איראן שעזבתי בגיל 20, על שכונת הילדות שלי, על הרחובות, על הריחות. החלום הכי גדול שלי הוא לעשות טיול שורשים עם הילדים והנכדים שלי.
"כשפרצה המלחמה האחרונה בין ישראל לאיראן כל כך שמחתי. הרגשתי שעוד רגע הממשל ייפול וסוף סוף אוכל לטוס לשם. המון אנשים כתבו לי 'ספרי לנו כשאת עולה על המטוס, אנחנו באים איתך'.
"אני לא מוותרת על החלום הזה. הממשל הזדוני לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן. העם האיראני כבר גמר את הכוחות שלו. אני מקבלת מאות הודעות מאיראנים שכותבים לי 'אנחנו אוהבים את ישראל, אוהבים את העם שלכם, מחכים שתחזרו הביתה'.