התחנה הוקמה עם פתיחתו של מלון פאן אמריקן המפורסם, והייתה במשך עשרות שנים חלק בלתי נפרד מהנוף העירוני ומהפעילות התיירותית באזור. אלא שמאז הקמתה, נדמה כי חברי התחנה נשאו על גבם את רצף הכישלונות של המלון עצמו – רצף שנמשך למעלה מחמישה עשורים.
המלון, שנחשב בעבר לאחד מסמליה של העיר, נשרף מספר פעמים, עמד נטוש תקופות ארוכות, שופץ ושוב נשרף. בהמשך עבר לידיים חדשות ושמו שונה ל"מלון מרינה", אך גם אז לא ידע יציבות. בשנות ה־90 שימש המבנה כמעון עולים במסגרת העלייה הגדולה מברית המועצות, ולאחר מכן פונה שוב.
בשנים שלאחר מכן נרכש המלון על ידי בעלים חדשים ושמו הוחלף ל"סאן", אך גם הניסיון הזה לא צלח – המלון נקלע לקשיים כלכליים, נסגר ועמד מוזנח במשך שנים ארוכות. בהמשך נרכש על ידי תושבי חוץ מארצות הברית, שהחליטו להרוס את המבנה ולבנותו מחדש. גם התהליך הזה התארך הרבה מעבר למצופה: הבנייה נמשכת כבר כ־15 שנה, והמלון טרם נפתח.
למרות שהמבנה נהרס ונבנה מחדש, תחנת המוניות נותרה ללא פעילות תקינה במשך שנים – והתחושה בקרב החברים הייתה כי חוסר המזל מלווה אותם לכל אורך הדרך.
כעת, דווקא לקראת פתיחתו המחודשת של המלון, שנרכש שוב על ידי בעלים חדשים מחו״ל, קיבלו חברי התחנה מכה נוספת: עיריית בת ים החליטה לפנות את תחנת המוניות בטענה כי היא יושבת על מדרכה ציבורית – וזאת מבלי להציע לה מקום חלופי ראוי.
אלי פלג, חבר תחנה וסדרן, דור שני למשפחת מוניות פאן אמריקן, סיפר ל"נטו בת ים" בכאב: “מדובר בכ־60 חברי תחנה, אנשים שעבדו כאן עשרות שנים. כולם עצובים ושבורים. במשך שנים ביקשנו פתרון חלופי, פנינו שוב ושוב לעירייה – ולא קיבלנו מענה.”
לדבריו, הפינוי בוצע בשבוע שעבר, והתחנה נאלצה לעבור לרחוב בלפור, שם שכרו חנות על חשבונם. אלא שגם שם התנאים רחוקים מלהיות מספקים: “קיבלנו בסך הכול שתי חניות בלבד – לשישים נהגים. זה לא פתרון, זה לעג לרש.”
חברי התחנה מתארים תחושת נטישה וחוסר צדק, במיוחד לאור העובדה שמדובר בתחנה שפעלה ברציפות למעלה מ־50 שנה והייתה חלק מההיסטוריה המקומית של בת ים. “עברנו שריפות, סגירות, שיפוצים, שנים בלי פעילות, והכול בסבלנות,” אומר אחד הנהגים. “אבל ככה, בלי חלופה אמיתית – זה כבר יותר מדי.”
כך מסתיים, לפחות לעת עתה, סיפורו של אחד המוסדות הוותיקים בעיר – סיפור של עבודה קשה, התמדה ואהבה למקצוע, שנגדע בהחלטה מנהלית אחת. עבור חברי התחנה, חוסר המזל שנדבק למלון לאורך השנים הפך לגורל אישי – כזה שהם עדיין משלמים עליו מחיר כבד.