עו״ד דוד פפיא לא אוהב דרמות מיותרות, אבל כשהוא מדבר על ההחלטה להתמודד לכנסת – קשה לפספס את תחושת הדחיפות. מבחינתו, זה לא עוד צעד פוליטי מתבקש, אלא רגע של הכרעה. “הבחירות הקרובות יקבעו את אופייה של המדינה לשנים קדימה”, הוא אומר, וממקם את עצמו בדיוק בצומת שבו נפגשים אידיאולוגיה, ניסיון אישי ותחושת שליחות.

את סיפורו של פפיא קשה לנתק מהשורשים. הוא עלה לישראל כילד קטן יחד עם הוריו, מיכאל וחוה ז״ל, שנטעו בו אהבה עמוקה ליהדות, למדינה ולערכי המסורת. תחילה באשקלון, ובהמשך בבת-ים – העיר שהפכה לביתו מזה עשרות שנים ולבסיס העשייה הציבורית שלו. כבר אז, כך הוא מתאר, התגבשה תפיסת עולמו: שילוב בין זהות יהודית ברורה לבין מחויבות עמוקה לחברה הישראלית כולה.

אלא שהמסלול שלו לא היה תיאורטי בלבד. בצעירותו בלט פפיא כמתאבק מצטיין, ייצג את ישראל בזירות בינלאומיות וזכה להישגים מרשימים, בהם גם תואר סגן אלוף עולם. עולם הספורט, לדבריו, עיצב בו תכונות שילוו אותו לאורך כל הדרך – משמעת, נחישות ואמונה עצמית. “זה בית ספר לחיים”, הוא אומר, “שמלמד אותך לא לוותר גם כשקשה”.

אותם ערכים ליוו אותו גם בשירותו הצבאי, פרק שהוא מגדיר כאחד המשמעותיים והמורכבים בחייו. במהלך השירות נפצע פציעה קשה והוכר כנכה צה״ל, אך גם החוויה הזו, לדבריו, רק חיזקה את תחושת המחויבות שלו למדינה ולחברה הישראלית. “אתה מבין מה באמת חשוב”, הוא אומר בשקט.

לאחר השחרור פנה ללימודי משפטים, ובשנת 1997 הוסמך כעורך דין. מאז בנה לעצמו קריירה משפטית רחבה, עם עיסוק במגוון תחומים וייצוג לקוחות רבים. במקביל, לא זנח את הזירה הציבורית. הוא כיהן בתפקידים שונים בלשכת עורכי הדין, שימש כנציג ציבור בבית הדין לעבודה, לקח חלק במנגנונים משפטיים וציבוריים, ואף הוביל משלחות הסברה מטעם ישראל בארצות הברית.

בשנים האחרונות הפך לדמות בולטת בזירה המקומית. כחבר מועצת העיר וכמשנה לראש העיר, צביקה ברוט, פפיא עוסק בניהול יומיומי של סוגיות עירוניות, עומד בראש ועדת המכרזים, מחזיק תיק הספורט ופועל במגוון ועדות – רובן בהתנדבות. מבחינתו, זו אינה רק עבודה, אלא שליחות. “אין תחליף לעבודה בשטח”, הוא מדגיש, “שם אתה פוגש את האנשים, שם אתה מבין מה באמת צריך”.

המעבר האפשרי לכנסת, אם יתממש, נשען בדיוק על החיבור הזה בין ניסיון מקצועי להבנה עמוקה של המציאות היומיומית. פפיא מציב לעצמו שלושה יעדים מרכזיים: קידום רפורמה משפטית שתאזן בין הרשויות, הסרת חסמים שמונעים שוויון הזדמנויות בזירה הציבורית, וחיזוק לימודי הליבה – בדגש על תנ״ך והיסטוריה יהודית. “מדינה חזקה צריכה גם זהות וגם סדר”, הוא מסביר.

למרות השאיפות, פפיא מקפיד לשמור על טון מאופק. הוא נמנע מהתקפות אישיות על מתמודדים אחרים ומעדיף לתת לרקורד שלו לדבר. “אני לא בן של, לא מיוחס ולא מקושר”, הוא אומר, “אני אדם שצמח מלמטה, וזה מה שמחייב אותי לפעול עבור מי שאין לו קול”.

אולי דווקא בכך טמון הייחוד שלו. בעולם פוליטי רווי כותרות ורעש, הוא מציע סיפור אחר – כזה שנבנה לאורך שנים של עשייה, התמודדות והתקדמות עקבית. בין זירת ההיאבקות לזירה הציבורית, בין המשפט היבש למציאות החברתית המורכבת, פפיא מנסה לשרטט קו ברור של אחריות ושל מחויבות.

במבט קדימה, הוא לא מסתיר את שאיפתו להשפיע ברמה הלאומית, אך גם לא שוכח את נקודת המוצא. “מי שנכנס לכנסת הוא שליח ציבור”, הוא אומר, “ובסוף, הוא צריך לחזור לציבור, להסתכל לו בעיניים ולתת דין וחשבון”.

בעידן שבו הפוליטיקה הישראלית רועשת ומקוטבת, פפיא מבקש להישען על משהו אחר – ניסיון, ערכים ועבודה קשה. השאלה שנותרת פתוחה היא האם הציבור, בתוך כל הרעש, יבחר להקשיב דווקא לקול הזה.