יש אמנים שהזמן מיטיב איתם, ויש אמנים שהזמן רק מעמיק את משמעותם. אילנה אביטל שייכת לסוג הנדיר של יוצרים ואמנים שלא רק שורדים את חילופי הדורות — אלא ממשיכים להתחדש, לרגש ולהשפיע גם עשרות שנים אחרי הפריצה הגדולה שלהם. מאז שהפכה לשם מוכר בכל בית בישראל בסוף שנות ה־70 עם הלהיט אותך, היא לא הפסיקה לנוע, ליצור ולהתפתח.

אבל אם בעבר הציבור הכיר אותה בעיקר כזמרת וכשחקנית, הרי שבשנים האחרונות אביטל מגלמת תפקיד נוסף כזה שמצליח לרגש אותה לא פחות מאור הזרקורים: מנטורית, מורה לפיתוח קול ומלווה אישית של אנשים שמבקשים לגלות מחדש את עצמם דרך השירה.
במקום שבו רבים בוחרים להאט, אביטל דווקא בחרה להרחיב את השליחות שלה. היא מצאה עצמה בשנים האחרונות בלב פרויקטים קהילתיים עירוניים, שבהם מוזיקה הופכת להרבה יותר מאמנות היא הופכת לכלי ריפוי, העצמה וחיבור אנושי.
אחד הפרויקטים המזוהים איתה ביותר הוא “כוכב הזהב” תחרות זמר ייחודית לבני הגיל השלישי, הפועלת במספר ערים ברחבי הארץ ומעניקה לגמלאים

עבור חלק מהמשתתפים, החלום לשיר על במה נותר קבור עמוק בין קריירה, ילדים, משפחה וחיים שלמים של מחויבויות. אחרים אולי שרו רק בבית, במקלחת, באירועים משפחתיים או מול הנכדים. ואז מגיע הרגע שבו מישהו אומר להם: בואו. זה הזמן שלכם.
אביטל מבינה היטב את הרגע הזה. ״אני יודעת כמה קשה לגמלאים לחוות חוויות חדשות,” היא אומרת בכנות. “הרבה פעמים יש פחד, חשש ממבוכה, תחושה של ‘עבר זמני’. אבל אני מאמינה שגם בגילים האלה אפשר להתעצם, לגדול, ולהרגיש שוב משמעות. הרי כולנו, בכל גיל, רוצים אהבה, רוצים הכרה, רוצים שמישהו יקשיב לנו באמת.” וכאן טמון הלב של “כוכב הזהב”. זו איננה רק תחרות שירה. זו תוכנית שמאפשרת לאנשים לפגוש מחדש את עצמם.
המשתתפים לא מגיעים רק כדי לבצע שיר. הם עוברים תהליך עומק שנמשך קרוב לעשרה חודשים כמעט שנה שלמה של עבודה מקצועית ואישית. במסגרת התוכנית הם מקבלים ליווי בפיתוח קול, עבודה על נשימה נכונה, הגשה מוזיקלית, נוכחות בימתית, עמידה מול קהל, שפת גוף, חיזוק הביטחון העצמי ויכולת להתמודד עם חשיפה. עבור רבים, זו הפעם הראשונה בחייהם שהם באמת נותנים לעצמם מקום.

“אני תמיד אומרת להם שהקול הוא לא רק צליל,” מסבירה אביטל. “הקול הוא מי שאתה. כשאדם פותח את הקול שלו, הוא פותח גם חלקים רגשיים עמוקים מאוד.” אביטל אינה מתרשמת רק מקולות גדולים או מיכולות ווקאליות נדירות. מבחינתה, הקריטריון המרכזי אינו שלמות אלא אותנטיות.
כששואלים אותה מה היא מחפשת אצל משתתף שמגיע לאודישן, היא עונה ללא היסוס.
“אני לא מחפשת זמר מושלם. אני מחפשת פוטנציאל. אני מחפשת אמת. כל אחד יכול להשתלב כל עוד יש לו שמיעה מוזיקלית. אבל מעבר לזה אני מחפשת את מי שמוכן להיפתח, לעבוד, להסכים לעבור תהליך.”

וזה בדיוק מה שהופך את התוכנית לכל כך עוצמתית.לא פעם, משתתפים שמגיעים בתחילת הדרך שפופים, ביישנים וסגורים הופכים תוך חודשים ספורים לאנשים אחרים לגמרי. לאו דווקא מבחינת איכות השירה בלבד, אלא בדרך שבה הם מחזיקים את עצמם.
“עם כל השנים שלי במקצוע, אני יכולה לומר בביטחון שכל אחד שעובר את התהליך הזה משתנה,” היא מספרת. “אני רואה את זה בעיניים. היציבה משתנה. הביטחון משתנה. אפילו האופן שבו הם מדברים עם המשפחה שלהם משתנה.”

ההשפעה, היא מדגישה, חורגת הרבה מעבר לבמה. “זו העצמה לגוף, לנפש ולנשמה. ולא פחות חשוב זו העצמה מול הילדים, הנכדים והחברים. פתאום המשפחה רואה את האדם הזה באור חדש.” אחד המרכיבים המסקרנים בתוכנית הוא העבודה הקבוצתית. בעוד אימונים אישיים מספקים דיוק מקצועי, הדינמיקה הקבוצתית מייצרת מנוע רגשי חזק במיוחד.
אביטל לא מייפה את המציאות להפך.“בקבוצה יש הכול,” היא אומרת בחיוך. “יש אהבה, פרגון, השראה ויש גם קנאה.”
היא אינה רואה בכך דבר שלילי. “קנאה, כשהיא מנוהלת נכון, יכולה להפוך למנוע צמיחה. כשמישהו רואה משתתף אחר מתקדם, זה לפעמים מדליק בו אש פנימית להשתפר. תחרות בריאה יכולה להיות כוח חיובי מאוד.”

החיבור שלה להוראה ולפיתוח קול נולד הרבה לפני “כוכב הזהב”. למעשה, מדובר במסע של כמעט שלושה עשורים. “זה התחיל לפני כשלושים שנה,” היא נזכרת. “פגשתי כל מיני אנשים שהציגו את עצמם כמורים לפיתוח קול, אבל בפועל לא באמת ידעו מה הם עושים. ראיתי טעויות מקצועיות, וראיתי אנשים שמקבלים הדרכה לא נכונה. הבנתי שיש כאן צורך אמיתי.” מאותו רגע היא החליטה להיכנס לעולם ההוראה במלוא הרצינות.

כמי שבילתה חיים שלמים על במות, אביטל מביאה איתה ניסיון שאין דרך ללמד מספרים בלבד. היא מכירה את הלחץ של רגע לפני עלייה לבמה, את הרעד בגוף, את הפחד לטעות וגם את תחושת האופוריה שבחיבור אמיתי עם קהל. אולי משום כך היא מצליחה לגעת בתלמידיה באופן כה עמוק. למרות כל השנים, האש האמנותית שלה לא דעכה. כששואלים אותה אם היא נהנית יותר להופיע או ללמד, היא מסרבת לבחור. ״אני נהנית משני הכובעים שיש לי,” היא אומרת. “גם להופיע וגם להיות מנטורית לחיים. אני מרגישה ששני העולמות משלימים זה את זה.” היא מוסיפה משפט שמסכם היטב את תפיסת עולמה: ״לומדים כל החיים. וגם זה לעולם לא יספיק.”

אביטל מדברת על עולם המוזיקה במבט מפוכח, נטול אשליות. הקריירה הארוכה שלה לימדה אותה שיעורים שהמצלמות לא תמיד רואות. ״השיעור הכי חשוב שלמדתי מהשואו ביזנס הוא שחייבים לשמור גרוש לבן ליום שחור,” היא אומרת בגילוי לב. “אנשים צריכים להבין שהתהילה היא דבר שברירי.”
היא אינה מהססת לומר את הדברים כפי שהם. ״היום מעריצים אותך. מחר הם כבר יעריצו מישהו אחר. הקהל יכול להיות מאוד נאמן אבל גם מאוד הפכפך.”
ובכל זאת, אין בה מרירות. להפך. ״אני מודה לאלוהים על זה שהצלחתי לגעת לאורך השנים בגילים שונים ובדורות שונים. זה לא מובן מאליו בכלל.”
גם על הקול שלה היא שומרת בקפדנות, מתוך הבנה שמדובר בכלי עבודה אך גם בשליחות.
“היו שתי החלטות ששינו לי את החיים,” היא מספרת. “הראשונה הייתה כשהפסקתי לעשן לפני 15 שנה. השנייה הייתה כשהפסקתי לעבוד בשבת, גם כן לפני כ־15 שנה.”

הבחירות הללו, לדבריה, שינו לא רק את הבריאות הפיזית שלה, אלא גם את האיזון הפנימי. “מאז אני שומרת על עצמי אחרת.”
ומה עם המוזיקה שלה עצמה? האם אחרי כל השנים יש שיר אחד שמרגש אותה במיוחד? החיוך שמופיע על פניה כשהשאלה נשאלת מספק את התשובה עוד לפני המילים. “היום אני יודעת לומר שאני ממש אוהבת את כל מה שעשיתי. כל שיר הביא את הסיפור והפרשנות שלו״.

צילום: עמית בן שלמה