האחים מיה (21) ואיתי (18) לבית משפחת רגב, בסך הכל רצו ליהנות מהחיים ומיד לאחר שובם מטיול משותף במכסיקו, נסעו למסיבה ברעים יחד עם חברם עומר שם טוב, לה ציפו מאוד. אך אז כשהחלו מטחי הרקטות וירי המחבלים, הם החלו לנוס על נפשם, נורו בידי המחבלים ונלקחו לשבי בעזה. באחד הסרטונים של החמאס נראה איתי כשהוא מועלה לטנדר ע"י מחבלים.

לאחר 50 ימים בשבי החמאס בעזה, שוחררה מיה. היא נראתה מדדה על קביים בדרך לרכב הצלב האדום שהעביר אותה לישראל והיא הועברה מיד לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. מספר ימים אחר כך פורסם בחדשות 12 בטלוויזיה כי מיה, שנורתה בקרסול כשניסתה להימלט מהמסיבה ברעים, נותחה בשבי בידי המחבלים, אך אלה חיברו לה את הרגל הפוך. בסורוקה ביצעו ניתוח נוסף והצוות הרפואי תיקן את הנזק שנגרם לה, כך פורסם במהדורה המרכזית.

מספר ימים אחריה, שוחרר גם אחיה, איתי, בשבי בעזה הוא נותח בירכו ללא הרדמה – כך פורסם באותה מהדורת חדשות.

המשפחה הקרובה, ההורים מירית ואילן שעשו הכל על מנת להעלות את המודעות להחזרת החטופים, נשמו לרווחה וכך גם המשפחה שמתגוררת בבת ים, הסבא והסבתא יוסף ורות עמרם והדודה לילך אבואב, אחותה של מירית.

הסבא, יוסף עמרם, אמר לעיתון "נטו": "כששמעתי שהם משתחררים הרגשנו שמחה הכי גדולה בעולם, כאילו הרווחתי במפעל הפיס. יותר מזה. כשמיה השתחררה הייתה ציפייה שאיתי גם ישתחרר. האמנו בכל ליבנו. איתי השתחרר בדקה ה-90 כמו בכדורגל. ממש ברגע האחרון של הפעימות. עכשיו מי יודע מתי תהיה עסקה נוספת לשחרור חטופים. יש בעיה".

מה עשיתם כדי לנסות ולזרז את השחרור של האחים?

"אני ואשתי אנשים מבוגרים ולא בקו הבריאות ולא יכולנו לעשות הרבה, אבל האמא שלהם שהיא הבת שלי, מירית, היא לביאה. כל הזמן בהפגנות ובראיונות בתקשורת ועזבה את כל עיסוקיה על מנת לעסוק רק בהחזרת הילדים האהובים שלה".

מה אתה יודע על מה שהם עברו שם?

"הם אמרו שהיה מאוד קשה, לא אכלו טוב, מיה לא אכלה כמעט שבוע שלם כי היה אוכל מקולקל. אבל הם לא יכולים לדבר על זה יותר מדי".

מתי ראית אותם בפעם האחרונה?

"כמה ימים לפני ששוחררו מבית החולים. עכשיו הם בבית. כל החטופים כולל החיילים והחיילות הם כמו הילדים שלנו ומאוד כואב לנו שהם שם".

לילך אבואב, הדודה של האחים רגב ואחותה של מירית האם, סיפרה ל"נטו" על התחושות עם השחרור של מיה ואיתי: "תחושת אושר שאי אפשר לתאר. המשפחה הייתה במתח נוראי והיה קשה מאוד להתנהל ולישון בלילה וביום יום כל אחד עם עצמו לא תיפקד. אני כאמא פחות תפקדתי, אחותי מירית הייתה בריצות ממקום למקום, ההורים שלי לא ישנו בלילות. כשהם שוחררו הייתה לנו ירידת מתח מטורפת, הרגשנו שהגוף שלנו חוזר לתפקד. הגוף היה דרוך ופתאום הכל השתחרר".

אחרי שמיה שוחררה, חשבתם שאיתי ישוחרר כל כך מהר?

"לא ידענו ולא חשבנו על מהר או לא מהר. ידענו שיש פעימות וידענו שהוא בין הילדים והבנו מהתקשורת שמדברים על כך שמשפחות הופרדו ושישראל מתעקשת על כך, אז הנחנו שיהיה בסדר, אבל לא ידענו מתי זה יקרה".

מה הם סיפרו?

"הם לא סיפרו הרבה. הייתה קשה להם המחשבה שההורים שלהם לא יודעים מה קורה איתם. זה היה להם הכי קשה".

הם ידעו שעושים הכל כדי להחזירם?

"לא. הם חשבו שההורים שלהם מתנהלים כבשגרה והולכים לעבודתם, חשבו שהייתה הפגנה או שתיים אבל לא יותר מזה. כשהם שוחררו, לא דמיינו שמישהו בכלל מכיר אותם, שמישהו חשב עליהם וזה מה שחשבו כל החטופים בעצם, שאף אחד לא מדבר עליהם ואת זה שמעתי מכמה חטופים ששוחררו".

מתי ראית אותם בפעם האחרונה?

"בשבת שלפני השחרור מסורוקה נסעתי עם כל המשפחה לבקר אותם. עכשיו כשהם בבית אנחנו מנסים לתת להם קצת מנוחה, הם עם ההורים והחברים הקרובים. אנחנו מדברים בטלפון ואני מסתמסת איתם ומוודאת שהם בסדר".

את יכולה לספר קצת על מיה ואיתי?

"איתי סיים י"ב והיה אמור להתגייס. הוא בחור מאוד חברותי, ילד טוב, חרוץ, עצמאי ובוגר לגילו. ספורטאי פעיל, אוהב לבלות ומוקף בחברים. מיה הייתה אמורה לטוס עכשיו לחו"ל, עובדת כמלצרית, ספורטאית, הייתה מדריכת כושר קרבי בצבא, מוכשרת, חכמה ובוגרת לגילה. שני ילדים מאוד איכותיים, נעימים ומחוברים".

עבור מיה ואיתי המאבק לא הסתיים והם פועלים כעת לשחרורו של חברם עומר יחד עם שאר החטופים והחטופות. בעצרת שהתקיימה בשבת שעברה בכיכר החטופים, נראו סרטונים של מספר חטופים שחזרו מהשבי, ביניהם של מיה ואיתי.

מיה סיפרה בסרטון הוידאו: "כל יום שם הוא כמו גיהנום. פחד לא נורמלי, אפס שינה בלילה, הגעגועים מטורפים וחוסר הידיעה פשוט מפחיד".

איתי סיפר: "הימים שם עוברים כמו נצח. הימים שם קשים מאוד. אם זה הרעב, אם זה הגעגוע למשפחה, אם זו המנטליות הקשה, התנאים הקשים. ויש לי חבר בשם עומר שאני מאוד מאוד מתגעגע אליו. עומר עדיין שם ואני יודע מה הוא עובר שם ואני יודע איזה פחד יש שם. צריך להחזיר את עומר ואת כל החטופים – עכשיו"! ומיה הוסיפה: "כמה שיותר מהר".