צריך לזכור שבמקביל אליהם משרתים גם חיילי וחיילות סדיר שכבר יותר מחודשיים לא הגיעו הביתה והמשפחות מתגעגעות ומחכות.

משפחה אחת כזו היא משפחת צ'ורני מבת ים: האב גנדי, האם אינה והבת מישל שמצפים לרגע בו אהובם, לירם, יגיע לחופשה קצרה ויתרענן בבית בבת ים.

סמל לירם צ'ורני (20) משרת בצבא כבר שנתיים בהנדסה קרבית כנהג נמרה ונלחם ברצועת עזה.

בכל מהלך החודשיים וחצי של המלחמה מאז ה-7.10 הם ראו אותו פעמיים בהתרעננויות הקצרות. פעם אחת בקרית גת ופעם שניה בערד.

כמה דקות לפני שראיינתי את ההורים, לירם התקשר והפיח בהם אנרגיות מחודשות.

האם, אינה: "כל שיחת טלפון איתו נותנת אנרגיה מחודשת ליום אחד, הבעיה שהוא מתקשר פעם בשבוע".

איך אתם מרגישים בתור הורים לחייל ברצועת עזה?

אינה: "מזעזע. זה מאוד קשה ומפחיד. כל הזמן מדברים על החטופים האזרחיים אבל על החיילים החטופים לא מדברים יותר מדי וזה מפחיד אותנו. אף אחד לא מרחם עליהם יותר מדי, אומרים שהם עושים את התפקיד שלהם וזהו, אבל בתור הורים זה מפחיד אותנו".

גנדי: "מעבר לזה, הם אמנם עברו הכשרה לתפקיד שהם עושים, אבל בכל זאת יש מלחמה. הדור של עכשיו הוא לא הדור של פעם. אני קורא להם 'דור הבמבה'. מה שמעניין אותם זה מחשבים ואייפון. אבל מצד שני בזמן מלחמה הם מתאפסים על עצמם, הופכים לגברים. כשאני דיברתי עם לירם חודש אחרי שהחלה המלחמה, אני הרגשתי שהוא הפך ממש לגבר, היה שינוי גדול מאוד גם בחשיבה וגם בדיבור. זה מה שמלחמה עושה לאנשים".

אתם אומרים למעשה שהוא התבגר מהר?

אינה: "הם מסתגלים מהר למצבים חדשים. שאלתי את לירם איך הם ישנים, אז הוא אמר שלא נוח. בשבוע הראשון הם התלוננו אבל בשבוע השני כבר התרגלו, שהגוף כבר רגיל לכאבים ושהכל בסדר. מתרגלים מהר".

זה לא דור שמתלונן, נכון?

גנדי: "הם לא מתלוננים. אני לא יודע אם הוא מה שנקרא חייל 'מורעל', אבל הוא תמיד אומר לי שהוא עושה מה שצריך בשביל המדינה שלו".

מה אתם יכולים לספר עליו?

אינה: "הוא ילד שלא מתלונן. אין דברים כאלה. במשפחה כל הזמן אומרים שאף פעם לא שמעו ממנו שקשה לו. כשהוא רוצה להשיג מטרה מסוימת הוא יעשה הכל עבורה. גם בלימודים, למרות שהיה לו מאוד קשה הוא היה יושב ולומד ומצליח. לא התלונן אף פעם. הוא למד באורט מילטון והצליח להוציא תעודת בגרות שלא חשבנו על זה".

גנדי: "הוא אוהב את החיים, אוהב לבלות עם החברים שלו. לפני שהתגייס הוא עבד קשה כדי להרוויח כסף. הוא יעשה מה שצריך עבור המטרות שלו".

אינה: "הוא לא מבקש מאיתנו כסף, הוא משתמש בכסף שהרוויח. ממש ילד מתנה".

מה התוכניות שלו לעתיד?

גנדי: "הוא בעצמו עוד לא יודע, הוא נותן לחיים להוביל אותו".

אינה: "הוא תמיד אומר שאחרי הצבא הוא יחשוב מה לעשות, אין לו עדיין תוכניות מגובשות".

אני מתאר לעצמי שמאז שהחלה המלחמה אתם מרותקים לטלוויזיה?

גנדי: "בהתחלה באמת ראינו כל הזמן טלוויזיה אבל היום קצת פחות. בתחילת המלחמה ראיתי כמעט את כל הסרטונים שרצו ברשת, היה מאוד קשה להתנתק מזה, התחושות היו איומות. זה שינה את כל תפיסת החיים שלי לגבי השכנים שלנו והבנתי שאי אפשר לעשות איתם שלום".

אינה: "בטלוויזיה כולם מדברים ומפרשנים וזה מאוד מבלבל".

לסיום, תגידו משהו לבן שלכם בנימה אישית

גנדי: "עכשיו דיברנו איתו בטלפון והוא יודע שאנחנו חולים עליו ואוהבים אותו. הוא ילד עם לב ענק, ילד תומך ורגיש".

אינה: "הוא ילד שמוכן לתת את הגרוש האחרון שלו למי שחסר. כשנפגשנו בפארק ערד אז כולם שאלו מי זה החייל הזה לירם ואמרו לנו שזכינו בילד, אמרתי להם שלא זכינו, אנחנו גידלנו אותו ככה. זה החינוך שהענקנו לו בבית".