השיח סביב הופעה אפשרית של אייל גולן בבת ים מעורר רגשות, ודווקא משום כך חשוב לומר דברים ביושר, באחריות ובלי סיסמאות. קל להיגרר לכותרות, קשה יותר להקשיב למה שקורה באמת בשטח – והשטח, במקרה הזה, מדבר בקול רם וברור.

עובדה פשוטה: הקהל בישראל לא נטש את אייל גולן. להפך. הוא ממלא אולמות, אמפי־תיאטראות ואצטדיונים פעם אחר פעם. כרטיסים נמכרים מראש, קהל מגוון – צעירים, מבוגרים, משפחות – מצביע ברגליים ומגיע. זה לא קמפיין יח״צ ולא תוצאה של כפייה תרבותית, אלא בחירה חופשית של מאות אלפי אזרחים.

גם בבת ים עצמה אני רואה ושומע את זה יום־יום. אני יודע על המון גברים ונשים, במיוחד תושבי העיר, שמשלמים מאות שקלים מכיסם כדי לנסוע מחוץ לעיר, לראות את אייל גולן ולהתרגש מהמוזיקה שלו. אנשים עובדים, משפחות, צעירים ומבוגרים – לא קהל שולי, אלא לב־ליבה של החברה הישראלית. בעיניהם, השירים שלו כבר מזמן הפכו להמנונים של שמחה, כאב, אהבה ותקווה.

אפשר להתווכח על הטעם המוזיקלי, אפשר – וצריך – לנהל שיח ערכי על גבולות, אחריות ודוגמה אישית. אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות: הציבור בחר להמשיך ולהאזין, להגיע ולהתרגש. במילים אחרות – הציבור, ברובו, בחר להמשיך הלאה.

חשוב לומר גם את זה: הפרשה שליוותה את אייל גולן נבחנה, נדונה ונוקתה לאורך השנים, משפטית וציבורית. העובדה שלאחר למעלה מעשור חוזרות טענות לשיח הציבורי, בזמן שבמשך שנים ארוכות הציבור, המערכות והבמות המשיכו לפעול – היא חלק מהמורכבות של התקופה שבה אנו חיים. זה לא אומר שאין מקום לרגישות, אבל זה כן אומר שיש גבול למרדף שאין לו סוף.

כחבר מועצת עיר, תפקידי אינו לשמש שופט מוסרי מטעם עצמי, אלא לייצג ציבור רחב, מגוון, ולעיתים גם חלוק בדעותיו. אותו ציבור שמגיע להופעות, שר את השירים, ומבקש לראות בעיר שלו תרבות, שמחה ואירועים גדולים. בת ים היא עיר של אנשים עובדים – עיר שתרבות נגישה ואירועים משמעותיים הם חלק מהחיים בה, לא מותרות.

מי שטוען שהופעה של אייל גולן היא “אמירה ערכית פסולה” מתעלם מעובדה חשובה: העירייה אינה מאשרת או פוסלת אמנים על בסיס תחושות בטן או עמדות אישיות, אלא פועלת במסגרת החוק, השיקול הציבורי והביקוש. כל עוד אין מניעה משפטית, וכל עוד יש קהל רחב שמעוניין – תפקידה של רשות מקומית הוא לא לחנך בכוח, אלא לאפשר.

ובשנה שבה בת ים מציינת מאה שנים להיווסדה, מותר ואף ראוי לשאול: האם לא מגיע לתושבי העיר לחגוג בעיר שלהם, עם אחד האמנים האהובים בישראל, בלי להידרש לשלם מאות שקלים ולנסוע מחוץ לעיר? חגיגות מאה הן רגע של גאווה, חיבור ושמחה – ולא של החרמות.

אני מאמין בבגרות של הציבור, ביכולת שלו לבחור ולהחליט. מי שלא רוצה להגיע – זכותו המלאה. איש לא מחויב לקנות כרטיס. אבל מי שרוצה – לא צריך להרגיש שהוא עושה מעשה פסול או מוקצה.

הדיון האמיתי צריך להיות רחב יותר: האם אנחנו כחברה מאפשרים תיקון? האם אנחנו מאמינים שלאנשים יש זכות להמשיך ליצור ולהופיע אחרי ששילמו מחיר ציבורי כבד? או שאנחנו דוגלים בחרם נצחי שאין ממנו דרך חזרה?

בת ים תמיד הייתה עיר פתוחה, מחוברת למציאות הישראלית. והמציאות הזו אומרת דבר פשוט: הקהל כבר אמר את דברו.
עכשיו תורנו להקשיב.