חמישה חודשים וחצי עברו מאז החלה המלחמה בעזה בעקבות מתקפת החמאס הרצחנית בשבעה באוקטובר, ולרצח המזעזע שארע במצרים למחרת, ה-8 באוקטובר, בו מאבטח מצרי רצח שלושה מטיילים ישראלים ועוד שוטר מצרי באלכסנדריה, שם שהו במסגרת טיול מאורגן.

שניים מהנרצחים מתו במקום, אלון שמלי ז"ל ואמנון בצלאל ז"ל, שניהם תושבי בת ים. הנרצח השלישי הוא חגי אפרת ז"ל מראשון לציון שנפטר מפצעיו מאוחר יותר, אחרי שהוטס ארצה.

רעייתו של אלון ז"ל, מור, שהתה לצידו באותו טיול ארור, מתקשה להתאושש ממה שארע.ובמהלך הראיון המצמרר עימה, היא חוזרת שוב ושוב על כך שאין לה עבור מה להמשיך ולחיות, כי אלון היה כל עולמה.

הרבה מאוד אנשים אהבו את אלון ז"ל, מאמן נערים בהפועל תל אביב, שחקן כדורגל בליגה ג' ומורה לחינוך גופני בבית ספר "ראשונים" בבת ים.

גם אלמנתו מור לא ידעה עד כמה בעלה היה אהוב על ידי כולם והיא למדה זאת בזכות אירועים רבים שנערכו לזכרו.

אחד מהם התקיים בחודש שעבר באצטדיון העירוני בבת ים, ואורגן ע"י מתן בלבוס, חבר ילדות של אלון ששיחק איתו יחד בקבוצת נערים בעירוני בת ים, ופליקס חלפון, האחראי על מחלקת הנוער של עירוני בת ים וזכיין האצטדיון בבת ים. השניים הרימו אירוע לתפארת שבמרכזו שיחקה קבוצתו לשעבר של אלון ז"ל מול ותיקי הפועל תל אביב עם השמות הגדולים ביותר שלה כמו משה סיני, פיני בלילי, שמעון גרשון, אבי אזולאי ורבים אחרים. כיבדו בנוכחותם את האירוע ראש עיריית בת ים צביקה ברוט וחברי ההנהלה אלי יריב וויקטור טל.

משפחתו של אלון ז"ל מאוד התרגשה מהמחווה ומהצופים הרבים שבאו וביקשו לכבד את זכרו של אלון, איש ספורט בכל רמ"ח אבריו.

מור שמלי, חמישה חודשים אחרי, איך מצליחים להמשיך בחיים?

"איך אחרים מצליחים אני לא יודעת, אני לא ממש מצליחה. אני מסתגרת בבית, לא רוצה לראות אנשים, יוצאת מהבית רק לאירועים שקשורים לאלון. שום דבר אחר לא. אני לא עובדת ולא עושה כלום. החיים נעצרו, אני עדיין ב-8 באוקטובר".

את יכולה לספר על מה שקרה במצרים?

"היינו באלכסנדריה כדי לראות שם כמה אתרים ואז התכנון היה לחזור באותו יום לקהיר. הגענו לאתר שנקרא עמודי פומפאוס, עברנו בידוק בטחוני והמאבטח שעמד בכניסה הבין כנראה שאנחנו ישראלים. אנחנו בכלל לא ידענו שהוא מאבטח כי הוא היה לבוש בבגדים אזרחיים ולא עם מדים. הבנתי את זה בדיעבד שהוא נכנס פנימה וחיכה לנו שם. בהתחלה נכנסנו חלק מהקבוצה, אני ואלון עמדנו בפנים וכשהמדריך ראה שלא כולם נכנסים הוא הבין שיש בעיה עם הכרטיסים ויצא החוצה. שנינו עמדנו מחובקים וחיכינו שכולם יכנסו. כשהמדריך התחיל להסביר ולספר על המקום, הוא דיבר בשקט לתוך מיקרופון, כדי לא להבליט את העובדה שאנחנו ישראלים, ואנחנו שמענו אותו באוזניות. מה שהיה מוזר זה שהמאבטח הצמוד שלנו והמדריך המצרי לא היו באותו רגע קרובים אלינו. המאבטח היה באוטובוס והמדריך המצרי אני לא יודעת איפה הוא היה. אמרו לי שזה בגלל שחלק מהאנשים נשארו באוטובוס אז הוא נשאר איתם, אבל זה לא נשמע לי הגיוני כי היו במקום 4 ניידות משטרה מחוץ לאוטובוס שליוו אותנו. זה היה מוזר".

האירועים המוזרים המשיכו להתרחש ומור משחזרת: "המאבטח שעמד מולי וקרוב אלי הסתכל לי בעיניים, הרים את הנשק ובראש עוברות לי מחשבות אם זה רוכל שמנסה למכור לנו רובה צעצוע או באמת יש כאן אירוע. הוא יורה כדור ראשון, זה נשמע כמו רעש של קפצונים מאקדח ואחרי הכדור השני מתחיל בלגאן וכולם מתחילים לברוח. אני לא ראיתי טעם לברוח כי הוא היה ממש לידי וראיתי שהוא לא יורה בי, אז עשיתי חצי סיבוב כדי להתחיל ללכת ופשוט נפלתי על מישהי מהקבוצה".

איפה אלון היה באותו רגע?

"אלון היה כמה צעדים ממני אבל ראיתי שהוא התחיל לרוץ ולברוח. הייתי רגועה כי היו שם המון מבוגרים והוא היה מהיר יותר מכולם ושהוא בסדר. מה שקרה זה שמישהי מהקבוצה דיברה עם היורה בערבית ושאלה אותו 'מה אתה עושה, אנחנו מצרים'? אז הוא משך אותה מאחוריו ואמר לה שהוא לא יירה בה, אבל הוא ירה בבעלה והתחיל לרוץ אחרי אלון ופשוט ירה בו. בזמן הזה אני שוכבת על הרצפה ושומעת את היריות קרובות אלי ואני חושבת שהמחבל לידי, אני רואה בנאדם שנופל לידי, את אמנון בצלאל ז"ל הנרצח השני, שומעת את הנשימות האחרונות שלו ואחרי כמה דקות הוא מת. עצמתי עיניים כדי לא לראות כי זה היה מאוד קשה. אחרי כמה דקות שנהיה שקט, התחילו להוציא משם את כולם וראיתי שאני לבד, שלחתי הודעה לאלון ומתחילה לחפש אותו ואז אני מבינה ומתחילה לרוץ לכיוונו ורואה אותו שוכב על הבטן. הפכתי אותו והבנתי שהוא מת. הייתי לבד וניסיתי לעשות כל מה שיכולתי. אף אחד לא ניגש אלי, כולם הסתכלו מרחוק. במשך שעה אני יושבת ליד הגופה שלו, נפרדת ממנו, מחבקת אותו. ניסיתי להוציא לו את הטבעת מהיד ומישהי עברה ונתנה לי בקבוק מים שיעזור לי להוציא את הטבעת. המדריך הישראלי אמר לי לאסוף ממנו את כל הדברים".

למור ולבני משפחתה יש הרבה טענות כלפי המצרים, על אופן הטיפול באירוע ועל היחס אותו קיבלה היא עצמה.

"עד עכשיו יש לנו תלונות", מספרת מור, "המצרים פינו את כולם לשדה התעופה, אני התעקשתי ונכנסתי בכוח לאמבולנס בדרך לבית החולים הצבאי כדי להישאר עם אלון. הברירת מחדל הייתה להפריד ביננו. אז אני הצלחתי להחזיק מעמד על שהגענו לבית החולים, שם נעלמו כל הזכויות שלי. הפרידו ביננו בכוח, לא אמרו לי מה קורה איתו, לא נתנו לי לראות אותו, לא מה עושים איתו, רק בארץ גיליתי שניתחו אותו בלי רשותי. בבית החולים ביקשתי את הבגדים שהוא לובש ושיקרו לי ואמרו לי שהוא לבוש, אמרו לי במשך שעות שהוא חי ושמטפלים בו. לא הסכימו להגיד לי שום דבר במשך 12 שעות. סגרו אותי בחדר, לא נתנו לי לצאת מהבית חולים, תפסו אותי בכוח".

ניסית ליצור קשר עם המשפחה בארץ, עם משרד החוץ?

"יכולתי רק לשלוח הודעות ווטסאפ. לא נתנו לי לצלם שום דבר. נתנו לי לשתות כדורים כי כל הגוף שלי רעד".

מה את דורשת בעצם עכשיו?

"אני דורשת מהמצרים דו"ח נתיחה, אני רוצה את הבגדים שהוא לבש ורוצה לדעת מה קורה עם הרוצח, אם מדינת ישראל שולחת נציג למשפט שלו".

כלומר תפסו אותו חי?

"כמובן, היו שם כמויות גדולות של שוטרים ואף אחד לא ירה בו, חיכו שהוא יסיים לירות את כל הכדורים, הוא התיישב על הרצפה, הניח את הנשק, הרים את הידיים ואז עצרו אותו כשהם מחובקים, חברים שלו. והוא סיפר סיפור מצוץ מהאצבע. סיפר שהרמנו את דגל ישראל והוא אמר לנו להוריד אותו ולא רצינו. אין קשר בין המציאות לבין מה שהוא סיפר".

צילום: דודו יצחקי

סיפור שלא היה כלל?

"אנחנו רק ניסינו להחביא כמה שיותר את זהותנו. רק דוברי ערבית דיברו, כששאלו אותנו מאיפה אנחנו פשוט לא ענינו, בגלל מה שקרה בארץ יום קודם לכן".

לא פחדתם לטוס למצרים?

"קראנו בפייסבוק על המון מטיילים שאמרו שאין בעיה לטייל שם, יש כמובן אזהרת מסע אבל גם לטורקיה יש אזהרת מסע ואנשים נוסעים. אנשים כתבו שזה בטוח ושאין מה לפחד. לקחנו גם מקדם ביטחון ונסענו בטיול מאורגן עם אבטחה. ניסינו כמה שיותר ללכת על בטוח".

איפה עומדים הדברים כרגע?

"לא עומדים. במשרד החוץ אמרו לי בהתחלה שהבגדים הגיעו עם הארון קבורה וזה לא היה נכון, המצרים אמרו שהם משאירים את הבגדים כראיה לבית משפט ואחר כך התשובה שקיבלתי הייתה שהעבירו הכל לחברת התיירות ושאצלם אין כלום".

אתם יודעים מתי אמור להתקיים המשפט?

לא. אמרו לי במשרד החוץ לגבי הדו"ח נתיחה שיכול להיות שבכלל לא יגיע וגם אם כן זה יכול לקחת חצי שנה ובכל מקרה יהיה כתוב בערבית. אמרו לי לא לצפות לכלום, שזו מדינת עולם שלישי וכנראה שלא יגיע שום דבר, שנשכח מהבגדים".

איך את מצליחה להתנהל עם חוסר הידיעה?

"ייאוש, פשוט ייאוש. אני לא רוצה לחיות. אני פה כי אני פה. אם זה היה בשליטתי – אין לי מה לחפש פה. אלון היה כל עולמי".

אלון ז"ל (34) ומור (32) הכירו בצבא. בבה"ד 12 אלון סיים קורס מפקדים ומור בדיוק התחילה את הקורס. מור מספרת שמיד אחרי שהכירו אלון אמר לה שהיא תהיה אשתו. מאז הם היו 13.5 שנים יחד, מתוכן נשואים 7.5 שנים.

מור מספרת על אלון: "הוא היה בן אדם שקט, צנוע וטוב ותמיד התייחס אפילו לאנשים זרים כאילו הם קרובים שלו. התייחס לכולם בדיוק כמו שהיה רוצה שיתייחסו אליו. מה שמשך בו היה הטוב לב שלו, ההקשבה, ההכלה, אף פעם לא היה לנו ריב רציני, כל ריב שלנו היה ממש על שטויות, כי תמיד ידענו לתקשר ולדבר את הדברים".

גם עבדתם באותו מקצוע

"כן. אני למדתי הוראה והוא כלכלה, הוא עבד בבנק והרגיש שזה לא בשבילו, עשה הסבה להוראה, ולמד להיות מורה לספורט ומאמן כדורגל. אתה לא מבין איזה מורה הוא היה. אני ראיתי אותו בבית ספר 'ראשונים' כמה פעמים כשבאתי לעבוד שם. איזו הקשבה, איזו סבלנות. אני קיבלתי אחר כך הודעות מתלמידים הכי מופרעים שאמרו לי שלא רצו לבוא הספר אבל בזכות אלון היו קמים בבוקר ובאים. הוא היה רואה את הבן אדם, אהב אנשים, מאמין בטוב".

כל החיים שלו סבבו סביב הספורט

"הוא שיחק עד הרגע האחרון בליגה ג' ואימן. אלון אהב כל ספורט שהוא, אבל כדורגל זו האהבה הגדולה שלו. זה היה העולם שלו".

ספרי קצת על האירוע שהתקיים באצטדיון בבת ים לזכרו?

"מי שאירגן את האירוע לזכרו של אלון היה חבר ילדות, מתן בלבוס. האמת שאני לא הכרתי אותו קודם, הם היו חברים בנערותם, שיחקו ביחד בעירוני בת ים. מתן יצר איתי קשר וסיפר על החברות שלהם. אני הגעתי לאצטדיון והייתי בהלם מכמות האנשים. אלון לא היה אדם רועש אלא מאוד צנוע ושקט וזה כנראה היה הסוד שלו, מה שנקרא 'שתיקה רועמת'. הוא אף פעם לא פגע באף אחד, תמיד נתן כבוד וזה מה שגרם לאנשים להתאהב בו. אנשים שלא ראה 20 שנה באו לכבד אותו, לשחק לזכרו. היה מאוד מרגש. אני לא יודעת אם הוא היה מאמין שזה בשבילו וזה באמת מגיע לו. תמיד הוא תהה מה חושבים עליו".

את מתכוונת להמשיך ולהנציח את זכרו של אלון?

"כל עוד אני כאן אני אעשה זאת. עם הקיצבה שקיבלתי על אלון, הקמתי קבוצה בהפועל תל אביב של נערים עם צרכים מיוחדים שנקראת 'הפועל שווים' המשלבת נערים מהחינוך הרגיל עם נערים עם צרכים מיוחדים. אלון אימן את נערים א' של הפועל תל אביב וקראו קבוצה על שמו במחלקת הנוער. פליקס חלפון אמר לי שגם בהפועל בת ים יקראו קבוצה על שמו של אלון, וגם בבית ספר 'ראשונים' עשו לזכרו קיר הנצחה וטורניר לזכרו. אנחנו עושים כל מה שאפשר. פתחנו עמוד בפייסבוק לזכרו".

איך המשפחה עזרה ועוזרת לך?

"קודם כל המשפחה שלי עושה כל מה שאפשר כדי לעזור וגם המשפחה של אלון. אנחנו מאוד מחוברים. כל אירוע שקשור לאלון אנחנו הולכים יחד. ההורים שלו מדברים איתי כל הזמן, אנחנו נפגשים בימי שישי.

עד הרצח, מור עבדה כמורה לחינוך מיוחד בבית ספר "ביאליק" בחולון ומדריכת מורים במתי"א בת ים, אך מאז האירוע המזעזע היא כאמור מסתגרת בביתה.

"חודשיים שלושה אחרי הרצח", היא מספרת "גרתי אצל ההורים ואחר כך חזרתי לבית שלנו, אבל זה לא באמת אותו דבר. אני לא נכנסת לחדר השינה וזה הרבה יותר קשה כי אלון נמצא בכל מקום בבית, אבל אני לא יכולה להמשיך ולגור עם ההורים. אני לא ממש עושה משהו, כל היום יושבת בספה".

כמה אפשר להמשיך ככה?

"אני לא חושבת על זה בכלל, לא מעסיק אותי. הדבר היחיד שמקים אותי אלה אירועים לזכרו של אלון. החיים שלי נגמרו יחד איתו. מי שהכיר אותנו ידע איזה זוג היינו. כל הזמן יחד, טיילנו המון, כל יום היה חגיגה. אין לנו ילדים, מאוד רצינו לטייל ולחוות".

דיברת על ילדים בעתיד?

"דיברנו על זה שאנחנו לא רוצים כרגע, אלא רוצים ליהנות וכיום זה ללכת כמו חיה אבל מתה וכואב לי ממש שזה הוא. הייתי מעדיפה למות במקומו כי הוא באמת אהב את החיים ואהב אנשים ואף פעם לא התלונן ותמיד מודה על מה שיש. זה פשוט כואב שלא הספיק את כל מה שהוא רצה. הוא היה צריך עכשיו לסיים לימודים של מאמני עלית ולא הספיק לעשות זאת. חבל לי כל כך. אני יודעת שזה קשה מה שאני אומרת כי אנשים אומרים שהחיים חזקים מהכל וצריך לקום ולחיות. אני יודעת שאני אשה חזקה אבל לא רואה את זה ככה ולא רוצה לחיות".

הזמן לא יעשה את שלו?

"יכול להיות שבסופו של דבר החיים חזקים מהכל".

צילום: דודו יצחקי