חשבתם פעם שגלישה בים יכולה לעזור בטיפול בטראומה אצל בני נוער וצעירים? מתברר שזה עוזר ועל כך תעיד העבודה המופלאה שעושים בעמותת "הגל שלי" שהמרכז הגדול והראשון שלה נמצא בחוף הים בבת ים ובסה"כ ישנם 10 מרכזי גלישה חינוכיים מנהריה בצפון ועד אשקלון בדרום.

המייסד והמנכ"ל של העמותה הוא ירון וקסמן שהקים את "הגל שלי" עם עומר טולצ'ינסקי לפני עשור שנים.

וקסמן, בת ימי בנשמה, נשוי + ילד בן 3.5 העונה לשם ים, איך לא, ועוד אחד בדרך.

וקסמן מספר שהוא עובר בין כל המרכזים אך את מרבית זמנו הוא עושה בבת ים, עיר הבית שלו, שעיריית בת ים הייתה הראשונה שהאמינה בעמותה. "כשהקמנו אותה היו בה 10 ילדים בלבד, שכל המערכות ויתרו עליהם. התנאי שלנו היה שאנחנו נלמד אותם לגלוש והם יחזרו לבית הספר".

מה מטרת העמותה?

"לבנות חוסן ולעזור להתמודד עם אתגרי החיים דרך התמודדות מעצבת וגלישת גלים. אנחנו משתמשים בגלישת גלים ככלי חינוכי וכלי טיפולי".

מיועד רק לבני נוער?

"זה מיועד לבני נוער שהתוכנית יכולה לעזור להם, לאנשים עם מוגבלויות וחינוך מיוחד, אנחנו ספקים של אגף השיקום במשרד הביטחון ומה-7.10 אנחנו עובדים גם עם כל הקהילות מעוטף עזה".

מאז השבת השחורה הקמתם את התוכנית "כלים מהגלים". ספר קצת

"נכון, זו תוכנית החירום שנועדה להפחית פוסט טראומה. הגענו עם התוכנית עד לבית הלבן כדי לשתף אותם בזה והצגנו בפני הצוות של סגנית נשיא ארה"ב קמילה האריס את הנתונים שנאספו במחקר באוניברסיטת בן גוריון".

וזה מצא אוזן קשבת?

"מאוד. רצו ללמוד את המודל ולבדוק אפשרויות ליישום. כמובן שדיברנו גם על החטופים והחטופות ועל המצב והזמינו אותנו לביקור נוסף בעוד חצי שנה. היה מאוד מעניין".

מאז השבת השחורה, אחת הפעילויות המרכזיות של העמותה היא עם בני נוער מעוטף עזה שמגיעים פעם בשבוע לכל המרכזים על מנת לטפל בטראומות שלהם ע"י גלישה. לבת ים מגיעים בני נוער מקיבוץ בארי.

תרחיב קצת על הפעילות שלכם עם בני הנוער מהעוטף?

"1200 בני נוער מגיעים לכל המרכזים. לבת ים מגיעים מקיבוץ בארי פעם בשבוע מים המלח, שעתיים וחצי נסיעה רק כדי להגיע לכאן וזה מראה כמה זה חשוב להם. אנחנו עובדים עם קבוצות לפי כיתות (ה-יב') וגם חבר'ה צעירים. אנחנו מלמדים אותם לגלוש ודרך זה מלמדים אותם על החיים. המודל הזה נקרא 'ראש גוף ראש' – מתחילים עם הראש כשמלמדים על הגלישה, מתנסים פיזית בגוף וחוזרים לעבד את החוויות עם הראש. וככה לומדים".

איך גלישה בים יכולה לעזור עם כל הטראומות שלהם?

"בעצם מה שקורא בטראומה אקוטית זה אובדן שליטה, אתה חש חרדה ופחד, נוצר בך המון מתח בשרירים ומה שאנחנו מנסים לעשות זה לפרוק את כל המתח הזה ע"י גלישה בים ופעילות ספורטיבית ולאט לאט לייצר את אותו חוסן ולהבין שיש דברים שאתה לא שולט בהם בחיים כמו הים ומצד שני אתה יכול לשחות בתוך זה. אתה לא שולט בגובה הגלים, נכון? זה יכול להיות גבוה, מסוכן ומפחיד וזה יכול להיות פלטה כמו בחיים, אבל אתה כן יכול לקחת גלשן ולהיכנס פנימה ולהתמודד ודרך ההתמודדות הזאת שהיא מאוד חווייתית אנחנו קודם כל בונים מחדש את הקשר, כי חוויה כזאת דרמטית מחברת בין החניכים למדריכים ולאנשי המקצוע שזה אנשי חינוך וים, פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים ומומחים בטראומה. זה לא כמה ילדים וגלשנים ומקווים שיהיה בסדר. מה שאנחנו רואים זה שמשבוע לשבוע לאט לאט החיוכים חוזרים, האמון נבנה מחדש, אפשר לסמוך על אחרים והצבע חוזר לחיים, אבל הכל לאט לאט".

איך התגובות של בני הנוער?

"הם מאוד מאושרים מהכלי החדש שהם קיבלו. חשוב מאוד לציין כי עיריית בת ים הייתה לא רק הראשונה להאמין בנו, אלא גם נתנה לנו את ההזדמנות לפתוח את השערים לאוכלוסיות האלה שהכי זקוקות לחוסן ולתקווה".

מה עבר עליכם מאז ה-7 באוקטובר? המרכז נסגר לתקופה מסוימת?

"אנחנו בעצם כפופים להוראות פיקוד העורף שסגר את החופים. דבר נוסף, ב-7 באוקטובר רצחו לנו חברת צוות, את תמר סמט ז"ל שהייתה במסיבת הנובה. 18% מחברי העמותה גויסו למילואים ובשבוע הראשון למלחמה שכרנו משאיות ונסענו לתת מענה לכמה שיותר אנשים".

מי מממן את העמותה?

"זה תמהיל של הכנסות. יש לנו תמיכה מביטוח לאומי וממשרד הרווחה והמון פילנטרופיה: עסקים, חברות, קרנות, חו"ל, אני טס באופן אישי לא מעט ומצליח לגייס כספים".

מלבד בני הנוער מעוטף עזה, נמצאים בעמותה 4300 בני נוער, מתוכם כ-800 בני נוער בבת ים, שהוא כאמור המרכז הגדול של העמותה.

איפה אתה רואה את העמותה בעוד מספר שנים?

"ממשיכה לגדול, להביא כמה שיותר בני נוער מכל הקשת: חינוך מיוחד, בני נוער בסיכון וחבר'ה שהגלים והים יכולים לעזור להם ושנמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים".